באלו עניינים אשתו לא כגופו?

הרב דב קדרון

בכורות לה ע"ב

נפסק להלכה (שו"ע יו"ד שיד,ד) שכהן שיש בידו בכור שיש בו מום, צריך להביא עדים שיעידו שהמום נעשה מעצמו, ואפילו בניו ובני ביתו כשרים לעדות זו, אבל לא אשתו, מפני ש"אשתו כגופו".

בעניין זה מצאנו לכאורה סתירה, שכן מצד אחד בכמה עניינים אכן נפסק להלכה ש"אשתו כגופו", כמו בהלכה הנ"ל, וכמו שכותב המאירי (כתובות סז,ב) שלעניין המעלה הגדולה של נתינת צדקה בסתר, אם אדם נותן באופן שגם אשתו יודעת מזה – ידיעת אשתו אינה גורעת מהמעלה של מתן בסתר, כי "אשתו כגופו", אולם אם אנשים אחרים יודעים על כך אז זו מעלה נמוכה יותר.

לעומת זאת לעניין סיפור לשון הרע, כותב החפץ חיים (לשון הרע כלל ח אות י): "דאין שום חילוק באיסור הסיפור, בין אם הוא מספר לאנשים אחרים קרוביו או רחוקיו, או לאשתו". מדוע כאן לא חל הכלל ש"אשתו כגופו"?

ניתן לומר שאכן ברוב צדדי החיים חל הכלל ש"אשתו כגופו", ולפיכך בהגדרה של "מתן בסתר" שדורשת את הצנעת המעשה ומניעת יציאתו ל'רשות הרבים' – גילוי הדבר לאשתו אינו נחשב כגילוי החוצה, או התפארות. לעומת זאת, איסור לשון הרע אינו תלוי בפרסום הדברים ברשות הרבים, אלא עצם ההיזק הרוחני של מבט שלילי והולדת השנאה בלב השומע הם עיקר האיסור, לכן גם בינו לבין עצמו אסור לאדם להביט על אחרים באופן שלילי, וממילא סיפור לשון הרע לאשתו אסור גם אילו הייתה נחשבת כגופו לעניין זה. אכן, מלבד זאת בחובת המצוות והתרחקות מאיסורים אין האישה נחשבת כגופו לבטל את האישיות ההלכתית הנפרדת שלה, לכן סיפור לשון הרע לה אסור כמו כל איסור שבין אדם לחברו.