טיפול בבכור - החידוש של הרמב"ם / בכורות דף כו

 

א. האם הדרשה מוכרת, ומה בדיוק חידש הרמב״ם?

הדרשה עצמה קדומה ומפורשת בגמרא

הפסוק הוא במדבר יח, ח:״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי... לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם״. במסכת חולין קלב ע״ב אומר רב חסדא שמתנות כהונה נאכלות צלויות ובחרדל, והגמרא מסבירה: ״למשחה — לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים״. אותה דרשה מופיעה גם בסוטה טו ע״א, בעניין האפשרות להוסיף למנחה יין, שמן ודבש לאחר הקטרת הקומץ.

 

הרמב״ם עצמו כבר השתמש בדרשה בפירושו לזבחים י, ז: ״אמר רחמנא בדברים שהכהן אוכל 'למשחה'... רוצה לומר מטעמים ומאכלים בתבלין וכיוצא בהן״. זה מסביר גם מדוע בבכורות הוא כותב ״וכבר פירשנו״: הוא מפנה לדברים שכבר פירש במקומם. הרש״ש על המשנה בבכורות אכן מצביע במפורש על פירוש הרמב״ם בזבחים.

 

אבל בבכורות יש העברה מושגית

אפשר להבחין בין שלושה מובנים של ״למשחה״:

התחום	משמעות הגדולה
אכילת מתנות כהונה	הכהן אוכל כדרך שאדם חשוב אוכל
קבלת המתנות	הכהן מקבל את מתנותיו בכבוד, ולא בתמורה לעבודתו
טיפול בבכור, בפירוש הרמב״ם	הבעלים מוסר לכהן מתנה שכבר הושלמה הכנתה לשימוש

השלב השלישי הוא החידוש המרכזי.

 

אין צורך להניח שהרמב״ם מחייב לתת לכהן דווקא בהמה גדולה, שמנה או בעלת ערך כספי גבוה. הניסוח המדויק יותר הוא בהמה שאין הכהן נדרש להשלים את גידולה הראשוני כתנאי למימוש המתנה.

מכאן ש״למשחה״ אצל הרמב״ם אינו מקבל משמעות חדשה המנותקת מהשימוש הקודם. הוא מקבל יישום נוסף, הנוגע למצב המתנה בעת המסירה, ולא רק לאופן שבו הכהן משתמש בה לאחר שקיבלה.

יש כאן גם הבחנה בין הרמב״ם לרש״י על בכורות כו ע״ב. רש״י מדגיש שהקדמת הנתינה נראית כתמורה לכך שהכהן חוסך לבעלים עבודה. הרמב״ם מוסיף את הדרישה החיובית שהמתנה עצמה תינתן בדרך גדולה. אלו שני נימוקים קרובים, אך אינם זהים.

 

ב. מדוע נזקק הרמב״ם להסבר הזה?

1. המשנה אכן מתחילה ״מהאמצע״

המשנה פותחת בשאלה ״עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור״. ניסוח זה מניח מראש שתי הנחות שלא הוסברו: שיש חובת טיפול, ושהחובה מוטלת דווקא על הישראלי ולא על הכהן העתיד לקבל את הבכור.

הגמרא פותחת ב״מנהני מילי״ ועוסקת בדרשות הקובעות את הזמנים. אבל היא אינה מפתחת הסבר עצמאי לשאלה מדוע מלכתחילה מוטל על הבעלים לגדל עבור הכהן בהמה שהכהן הוא בעל הזכות לקבלה.

דווקא כאן הרמב״ם מתחיל במה שהיה אפשר לראות כהקדמה למשנה: דין מתנות הכהונה בכלל. ורק לאחר מכן הוא מגיע לשיעורי שלושים וחמישים יום.

הדבר בולט עוד יותר ב*משנה תורה*, הלכות בכורות א, יד, שם הרמב״ם פותח בקביעה שאינה מופיעה במפורש במשנה ״אין נותנין את הבכור לכהן כשיולד, שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ויתננו לכהן״. ורק אחר כך: ״ועד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור״.

 

זה שינוי משמעותי בסדר ההצגה: המשנה שואלת כמה זמן מטפלים, ומניחה שהחיוב קיים.

הרמב״ם מסביר מדוע חייבים לטפל, ואז קובע את משך החיוב.

 

מכאן שההשערה שהרמב״ם חש בחסר מושגי בפתיחת המשנה סבירה מאוד. איננו יכולים להוכיח שזה היה המניע הפסיכולוגי שלו, אבל כך הוא בונה את פירושו ואת פסק ההלכה.

 

2. בעל המום אינו רק חריג; הוא מבחן ההסבר

לכאורה, הדין ״אם היה בעל מום... תנהו לי שאוכלנו, מותר״ מקשה על החובה המוחלטת לטפל שלושים או חמישים יום.

לפי מודל של חובת המתנה עצמאית, אכן נדרש כאן חריג: התורה חייבה להמתין, אבל התירה להקדים כשיש מום.

אצל הרמב״ם אפשר להבין אחרת. בכור בעל מום הראוי לשחיטה כבר ניתן למימוש כמתנה. הכהן אינו מקבל לידיו משימה של המשך גידול הבכור, אלא רכוש שהוא יכול להשתמש בו באופן המותר לו. לכן הרמב״ם מנמק במפורש: ״הואיל וראוי לשחיטה״. בדיוק אותו מבחן פועל גם במקרה השני שבמשנה: בכור תמים שהכהן מבקש להקריבו עכשיו. גם כאן לא נדרשת מהכהן תקופת גידול נוספת. הבכור מוכן למימוש תכליתו.

צריך להדגיש: הדבר אינו מבטל את שיעורי הזמנים הקבועים במשנה. אין ברמב״ם היתר למסור כל בכור צעיר רק מפני שהוא נראה מפותח דיו. מדובר בחריגים הלכתיים מוגדרים, שבהם השימוש המותר בבכור הוא מיידי.

ההקבלה בין בעל מום הראוי לאכילה לבין תמים העומד להקרבה מחזקת את ההסבר: מה שמאפשר הקדמת הנתינה איננו המום כשלעצמו, אלא העובדה שהכהן אינו נדרש לקבל על עצמו את גידול הבכור.

 

3. רבי יוסי מספק ראיה נוספת

רבי יוסי קובע שבבהמה דקה יש לטפל שלושה חודשים, והברייתא מנמקת: ״מפני שטיפולה מרובה״, ומפרטת ״מפני ששיניה דקות״.

אם שלושים וחמישים יום היו נגזרים ישירות משיעורי הפסוקים, קשה להבין כיצד מציאות ביולוגית יכולה לשנות אותם. הרי בכור אדם נפדה משלושים יום, ואין לשיני הטלה השפעה על גילו של בכור אדם. אבל אם שיעורי הזמן נועדו להביא את המתנה למצב שבו היא ראויה למסירה, שיטת רבי יוסי נעשית מובנת: בהמה דקה עשויה להצריך טיפול ממושך יותר, ולכן גם הזמן הנדרש למסירתה בדרך גדולה ארוך יותר.

חשוב במיוחד שרבי יוסי יוצר מצב שבו הטיפול בבהמה הדקה ארוך מהטיפול בבהמה הגסה. כלומר, שיעור הזמן אינו נגזר מגודל הבהמה או מערכה, אלא מצורכי גידולה.

מתברר שהכיוון הזה אינו רק הצעה חדשה. תוספות יום טוב על המשנה כתב במפורש על רבי יוסי: ״צריך לומר דר״י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס״ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה״. הוא אף מוסיף שהרמב״ם כבר נתן טעם זה לדברי תנא קמא, ושכינה את דרשת הזמנים ״רמז״, כלומר אסמכתא.

זו עדות פרשנית חשובה מאוד: תוספות יום טוב זיהה ששיטת רבי יוסי מתפרשת היטב באמצעות עקרון ״למשחה״.

 

ג. כיצד משתלב החידוש ב״למשחה״ עם דרשות הגמרא?

1. הגמרא עצמה אינה מציגה את המספרים כגזירת כתוב סגורה

בסוגיה בבכורות כו ע״ב מתפתח מהלך בשלושה שלבים:

ראשית, רב כהנא קושר את שלושים הימים לבכור אדם ואת חמישים הימים ל״מלאתך ודמעך לא תאחר״.

שנית, הגמרא מערערת על אופן ההקבלה בין הפסוקים, ורבא דורש את המילה ״תעשה״ כהוספת עשייה אחרת בשור.

שלישית, הגמרא שואלת: ״ואימא שיתין״ — מדוע דווקא חמישים ולא שישים? התשובה היא ״לא מסרך הכתוב אלא לחכמים״.

כלומר, לפחות בעניין חמישים הימים, הגמרא אומרת במפורש שאין בפסוק שיעור מספרי מדויק המחייב את התוצאה.

 

אלא שהדבר מותיר שאלה: על סמך מה בוחרים חכמים דווקא חמישים?

כאן אפשר לראות את ״למשחה״ לא כתחליף לדרשה, אלא כהסבר להפעלת הסמכות שהדרשה מוסרת לחכמים.

הפסוק יוצר הבחנה בין תקופות טיפול; השאלה מהו שיעור מתאים להשלמת הטיפול נמסרת לחכמים; ועקרון ״למשחה״ מסביר מהו היעד שעליהם להביא בחשבון.

 

2. מדוע הרמב״ם מכנה את הדרשה ״רמז״?

זו אחת הראיות החזקות לכך שאין הוא מציג את המספרים כמפורשים בתורה. הרמב״ם אינו כותב שהפסוקים מחייבים את שני השיעורים, אלא ״והרמז לשלשים יום בדקה וחמשים לגסה״. תוספות יום טוב, כאמור, מדייק במילה הזאת ומפרש שהדרשה היא אסמכתא.

מכאן מתקבל מבנה של שתי קומות:

• הקומה המהותית: ״למשחה״ מחייב למסור מתנות בדרך גדולה; מכאן חובת הטיפול הראשוני בבכור.

• הקומה השיעורית: הדרשות קושרות את זמני הטיפול לפסוקים; במקום שבו לא נקבע שיעור מפורש, ההכרעה מסורה לחכמים.

אין הכרח לומר שהרמב״ם דחה את דרשת רב כהנא. נכון יותר לומר שהוא אינו מסתפק בדרשה כדי להסביר את מהות הדין.

 

3. ובכל זאת, יש להגביל את המהלך

אילו דרישת ״למשחה״ הייתה מספיקה לבדה, אפשר היה לכאורה לבדוק כל בכור לגופו ולהחליט מתי הוא מוכן לנתינה. זו אינה ההלכה.

חכמים קבעו שיעורים מחייבים לפי סוגי הבהמות, ולא מבחן אינדיבידואלי להתפתחותו של כל טלה ועגל.

לכן המודל המדויק הוא לא שהמספרים חסרי משמעות, אלא שהם שיעורים הלכתיים קבועים המבוססים על תכלית של הכנת המתנה לנתינה. החריגים במשנה מאפשרים לסטות מהשיעור כאשר יש לכך הצדקה הלכתית מוגדרת.

כך נשמר גם מקומן של הדרשות וגם משקלה של ״למשחה״.

 

ד. מדוע הרמב״ם אומר ״לא יאחר״ וחוזר לפסוק ״מלאתך ודמעך לא תאחר״?

כאן נראה לי שיש בפירוש הרמב״ם רובד נוסף שלא מוצה בהסבר של כבוד הכהן.

הרמב״ם כותב על בעל המום: ״הואיל וראוי לשחיטה הרי זה לא יאחר אותו״. זו לשון חזקה יותר מלשון המשנה ״מותר״. מדוע היה צריך לומר ״לא יאחר״? לכאורה הספיק לכתוב שאין בכך פגיעה בכבוד הכהן. אפשר להציע שהרמב״ם מבקש להציב שני גבולות הפוכים לנתינת הבכור:

נתינה מוקדמת מדי אסורה כאשר היא מעבירה לכהן את האחריות להשלמת גידול המתנה. עיכוב שלא לצורך מאבד את הצדקתו כאשר המתנה כבר ראויה לשימוש המותר והכהן מבקש לקבלה. שני הגבולות משרתים אותה תכלית: נתינה ראויה בזמן הראוי.

 

לפי ההצעה הזאת, ״למשחה״ ו״לא תאחר״ אינם עקרונות סותרים. ״למשחה״ מונע מסירה בלתי ראויה בטרם הושלמה הכנת המתנה. ״לא תאחר״ מונע את הפיכת תקופת הטיפול לתקופת עיכוב שאין בה צורך.

זה עשוי להסביר גם את החזרה של הרמב״ם לפסוק ״מלאתך ודמעך לא תאחר״: הוא מבקש לעגן את השיעורים במערכת שבה הנתינה צריכה להיעשות בזמן המתאים, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי.

אולם כאן נדרשת הבחנה הלכתית: אין להוכיח מהביטוי ״לא יאחר״ בפירוש המשנה שבעל הבכור עובר מיד באיסור התורה הפורמלי של בל תאחר אם אינו נענה לבקשת הכהן. בהלכות מעשה הקרבנות יד, יג, הרמב״ם מבחין בין חובת הבאה ברגל הראשון לבין איסור בל תאחר לאחר שלושה רגלים. ובהלכות בכורות א, טו, הוא פוסק את היתר המסירה המוקדמת בלי לנסחו כחיוב עצמאי. לפיכך, קריאת ״לא יאחר״ כהשלמה רעיונית ל״למשחה״ משכנעת בעיניי יותר מקריאתו כיצירת לאו חדש במצב הזה.

יש גם משמעות לכך שהרמב״ם מוסיף מיד אחרי דין בעל המום את דרשת הספרי ״ובשרם יהיה לך״, המלמדת שגם בכור בעל מום הוא מתנה לכהן. הדבר מבהיר שהיותו בעל מום אינו מפקיע אותו ממערכת מתנות הכהונה; הוא משנה את אופן מימוש המתנה, ולכן מאפשר את מסירתה המוקדמת.

 

מסקנה: מה באמת חידש הרמב״ם?

אני מציע לקרוא את הפירוש כמערכת של שלושה רבדים:

מקור החובה — ״למשחה״: נתינת הבכור אינה רק העברת בעלות ממונית. היא מסירת מתנה שצריך להכינה לשימוש ראוי, בדרך המביאה כבוד למתנות שהכהנים מקבלים משולחן גבוה.

שיעור החובה — דרשות הזמנים: התורה מספקת את מסגרת ההבחנה ואת הרמזים לשיעורים, וחכמים מעמידים אותם על שלושים וחמישים יום.

גבולות החובה — החריגים ושיטת רבי יוסי: מקרי ההיתר חושפים את תכלית הדין; רבי יוסי מדגים כיצד צורכי הטיפול יכולים להשפיע על קביעת השיעור.

 

ההבחנה העיקרית היא בין המתנה כפעולה פורמלית לבין הכנה למימוש המתנה.

בקריאה הפורמלית, שלושים וחמישים הימים הם בעיקר זמן שהבעלים חייבים להחזיק את הבכור. בקריאת הרמב״ם, החזקת הבכור היא חלק מחובתם למסור אותו לכהן במצב המתאים לתכליתו.

יש כאן גם נקודה מעניינת ביחס ללשון ״למשחה״. בבבלי, בדרך כלל, הכהן הוא שאוכל כמלך. אצל הרמב״ם בבכורות, הבעלים הם שנדרשים לנהוג כמי שמגישים מתנה למלך. כבוד המתנה אינו מתחיל רק ברגע שהכהן אוכל אותה; הוא מתחיל כבר אצל מי שמכין אותה ומוסר אותה.

לכן אינני חושב שהרמב״ם דוחה את הסוגיה לטובת דרשת ״למשחה״. הוא עושה דבר אחר: הוא מפריד בין השאלה מה מקור השיעור לבין השאלה מהי תכלית הדין. את מקור השיעור הוא משאיר לדרשות הגמרא ולהכרעת החכמים; את תכלית הדין הוא מעגן ב״למשחה״.

 

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן