בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם
פסחים קיח ע"א
"זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו (בראשית ג, יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם - נתקררה דעתו".
למה נקררה דעתו כששמע שייאלץ לעבוד קשה ולהזיע למחייתו?
פירש המהרש"א בחדושי אגדות: "ולא נתקררה דעתו עד שאמר לו שיאכל לחם כי טעם הדגן מביא לאדם דעת". כלומר שלא המאמץ ניחמו, אלא מאכלו ניחמו – שלא יאכל עשב כבהמות הארץ, אלא מאכל בעלי דעת יהיה מאכלו. אך שהכרח הוא שכשם שאין דעת נקנית בלא במאמץ, כדברי רבי יוסי (אבות פרק ב משנה יב) "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", כך מזון הדעת אינו נרכש בלא מאמץ.
וקשה, הכיצד מתנהלת מלאכת מנהלים בכירים בחדרים ממוזגים? למרות שמשכורתם בתקרת השכר הם אינם באים כלל לידי הזעה, ואיה קללת בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם?
אלא שאמנם לפועלים בעלי "צוארון כחול" מתפרש הפסוק בזעת הגוף כפשוטו. אך לבכירים בעלי "צוארון לבן" הפסוק מתפרש כבפסוק: (אסתר ה, ט) וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, ופירש שם האבן עזרא: "כמו (קהלת יב, ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ [שֹׁמְרֵי הַבַּיִת] - כטעם פחד ותנועה". עצם הפחד והלחץ והאחריות הרבה שבמלאכתם, שמא יטעו ויביאו נזק, שמא יכעיסו ויסולקו בבושת פנים, היא היא קללתם.
ובקציני חילות השדה בעלי הצוארון הירוק, שני הפירושים יחד במשמע. גם נצרכים למאמץ בהגיעם לזירות השונות בכל עת, וגם לחץ האחריות העצומה על כתפיהם.
