מטמא אדם - מונין בו ראשון ושני
זבחים קה ע"ב
"אמר ליה רב המנונא לרבי זירא, לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי הא מילתא: נבלת עוף טהור לרבי מאיר, מונין לה ראשון ושני או אין מונין ראשון ושני? אמר ליה: כל היכא דמטמא אדם במגע - מונין בו ראשון ושני, כל היכא דאין מטמא אדם במגע - אין מונין בו ראשון ושני.
בעא מיניה רבי זירא מרבי אמי בר חייא, ואמרי לה מר' אבין בר כהנא, הא דתנן: חיבורי אוכלין על ידי משקין - חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה, מונין בו ראשון ושני, או אין מונין בו ראשון ושני? אמר ליה: כל היכא דמטמא אדם - מונין בו ראשון ושני, אין מטמא אדם - אין מונין בו ראשון ושני".
רב המנונא נצרך לתשובת רבי זירא ללא עיכוב, אם מונין אם לאו.
למה אפוא לא ענהו רבי זירא ישירות לשאלתו, ורק נתן בידו את הכלל אשר ממנו יוכל ללמוד את הדין, לאחר שיברר שגם עוף טהור אינו מטמא אדם במגע?
אלא שהמשיכה הגמרא לתאר מעשה נוסף, שאינו עוסק ממש בדין סוגייתנו, ולמדנו שרבי זירא עצמו למד דין זה – בלשון זו, מרבו. וקיים רבי זירא את ששנינו במסכת עדיות פרק א משנה ג: שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ.
ורבו עצמו לא נצרך לפרט את מסקנת הדין, כי התשובה הותאמה לתוכן השאלה. באותה משנה שעליה היתה השאלה, מפורש: "חיבורי אוכלין... – אין חיבור לטומאה חמורה", ופירש רש"י בסוגייתנו: "לטמא אדם וכלים". ועל כך באה התשובה: "כל היכא דמטמא אדם - מונין בו ראשון ושני".
