שחיטת קדשים וחולין
זבחים קד ע"א
"אמר רבי עקיבא: מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה - שיאותו הכהנים בעורו, שמע מינה. ואלא מאי קא משמע לן רבי עקיבא? הא קא משמע לן, אפילו בגבולין".
ופירש רש"י:
"בכור בעל מום הנשחט בו במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב (דברים טו) בשעריך תאכלנו, אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה. ואשמועינן רבי עקיבא דהיכא דלא ניכר טריפתו עד לאחר הפשט שראה שחיטתו והפשיט עורו כאילו נזרק דמו במקדש ונמצא טריפה לאחר הפשט".
רבי עקיבא למד מזריקת הדם במקדש המתירה את העור, שכך הדין גם בבכור חולין, ששחיטתו מתירה את עורו.
גם חכמים לא חלקו על ההשואה בין זריקת דם הקדשים לבין שחיטת החולין. הם רק חלקו על עצם דינו של רבי חנינא סגן הכהנים, שמום שלא נתגלה נחשב כאילו טרם נעשה, בדומה לנגעים בטרם טימא אותם הכהן.
מהשוואתו של רבי עקיבא עולה ששחיטת חולין אינה הכשר הבשר בלבד, בדומה למליחתו למשל. שחיטת חולין דומה לעבודת שחיטת הקדשים או זריקת דמם, שרק אחר שנעשתה עבודתם כלפי שמיא הותרו באכילה.
על פי זה מבואר הטעם שמברכים על השחיטה, כעל שאר מצוות. וכן מבואר הטעם שהשחיטה פסולה בקטן או בנכרי. מה שאין כן במליחה למשל, שאינה אלא הסרת האיסור. לכן אין בה ברכה, וכשרה היא אפילו בקוף.
וכן מבואר פשט הכתוב בויקרא יז, ג-ד:
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא.
ופירש הרמב"ן על פי דברי רבי ישמעאל במסכת חולין דף טז ע"ב, שנאסרו ישראל בבשר חולין במדבר.
והיו מותרים רק בבשר שלמים, לאחר שנשחט בקודש ונזרק דמו. וכיון שנכנסו לארץ ונתרחקו ישראל מהמשכן, הותרו לשחוט בכל מושבותיהם. ואותה שחיטת חולין כעין עבודה היא. והדם נשאר באיסורו, שאינו אלא לשמים.
