האם צריך גמירות דעת בעסקה עם גוי? / בכורות דף יג

השאלה נוגעת למתח בין שני יסודות בדיני הקניינים: האם התורה קובעת מתי הבעלות עוברת, גם בניגוד לציפיות הצדדים, או שהקניין אינו יכול לחול לפני שהצדדים גמרו בדעתם להעביר את הבעלות?

נראה שהמפתח הוא להבחין בין עצם ההסכמה למכירה לבין ההסכמה שהבעלות תעבור ברגע מסוים. ההבחנה הזאת מאפשרת להבין את תשובתו של אביי, אך גם מעוררת קושי שלא נפתר במפורש בסוגיה.

1. מה פירוש ״בדיניהם״ במהלך הגמרא?

רבי אושעיא קובע שכאשר ישראל נותן כסף לגוי תמורת בהמתו, הוא קונה אותה אף שלא משך אותה, ולכן היא מתחייבת בבכורה. גם בכיוון ההפוך, כשהגוי נותן כסף לישראל, הבהמה נפטרת מבכורה.

הגמרא מבקשת לברר מה המקור לכך שהכסף קונה בעסקאות אלו. תחילה היא מציעה קל וחומר מדיני עבדים: אם אפשר לקנות את גופו של אדם בכסף, קל וחומר שאפשר לקנות את ממונו. אלא שהגמרא דוחה את ההוכחה משני טעמים:

• אם לומדים קניין ממון מקניין הגוף, לכאורה היה צריך לאפשר גם קניין בשטר ובחזקה.

• אפשר להפריך את הקל וחומר מישראל הקונה מישראל: אף שעבד כנעני נקנה בכסף, מיטלטלין נקנים במשיכה לשיטתו של ריש לקיש.

אביי מציע אפוא מקור אחר: ״בדיניהם שפסקה להם תורה״. הוא דורש את המילים ״או קנה מיד עמיתך״: מישראל קונים במשיכה, ואילו מגוי קונים בכסף. הגמרא מבררת בהמשך מדוע אין צורך בשני קניינים יחד ומדוע אין אפשרות בחירה בין כסף למשיכה, ומגיעה למסקנה שהקניין נעשה באחת משתי הדרכים, בהתאם לזהות הצדדים.

כאן מתרחשת תפנית מעניינת: ״בדיניהם״ אינו מתפרש לפי החוק שהגויים קבעו לעצמם, אלא לפי דיני הקניין שהתורה קבעה לעסקאות איתם. לפיכך, אי אפשר לפרש את המילה בסוגייתנו כדרישה שהקניין יהיה תקף גם על פי חוקי המסחר של הגויים. אבל אין בכך תשובה מוחלטת לשאלה אחרת: האם הצדדים עצמם צריכים להתכוון להעברת הבעלות כבר בזמן מתן הכסף?

2. המשך הסוגיה: האם הצדדים רשאים לקבוע כללי קניין אחרים?

בדף י"ג ע"ב מופיעים שני מהלכים שמסייעים לבחון את השאלה.

א. מחלוקת אמימר וריש לקיש

הגמרא מעמתת את מסקנת אביי עם דעת אמימר, שמשיכה קונה בעסקאות עם גוי.

הפתרון הוא לתלות את הדברים במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. לדעת ריש לקיש, משיכה קונה מן התורה בין ישראלים, ולכן אפשר לדרוש שבעסקאות עם גויים כסף קונה. לדעת רבי יוחנן, כסף קונה מן התורה בין ישראלים, ואפשר ללמוד שבעסקאות עם גויים דווקא משיכה קונה.

כלומר, בנקודת המוצא של הדיון, דרכי הקניין בעסקאות עם גויים נגזרות מפרשנות התורה, ולא מהשאלה כיצד הגויים נוהגים בפועל.

ב. הברייתא על מי שקנה גרוטאות מגוי

כאן מופיע מקור משמעותי לשאלתך. הגמרא מביאה ברייתא העוסקת ביהודי שרכש גרוטאות מגוי ומצא בתוכן עבודה זרה. היא מקשה מדוע הברייתא מייחסת חשיבות למשיכה, אם כסף הוא הקניין המועיל בעסקאות עם גויים.

התשובה היא: ״הכא במאי עסקינן? שקיבל עליו לדון בדיני ישראל״.

כלומר, אפשר לקבוע לעסקה משטר קנייני שונה מזה שחל עליה כברירת מחדל. הסוגיה אף ממשיכה לדון במקח טעות ובהשלכות של חזרה מהתחייבות מילולית.

זהו מקום מרכזי לביסוס ההבחנה: התורה קובעת את דרכי הקניין, אבל להסכמת הצדדים יש משמעות בקביעת התנאים שבהם הן יופעלו. עם זאת, ההסכמה לדון בדיני ישראל היא הסכמה מפורשת לשינוי המשטר הקנייני. אין מכאן ראיה שכל ציפייה סובייקטיבית של אחד הצדדים מספיקה כדי למנוע קניין.

3. האם גמירות הדעת היא תנאי עצמאי?

אפשר להביא שתי ראיות לכך שאין די בביצוע הפעולה הקניינית, אולם יש גם מקור המציב גבול לטענה הזאת. הראיה הראשונה: ״פסק סמכא דעתיה״.

בסוגיה המקבילה בעבודה זרה ע"א ע"ב דנה הגמרא במוכר יין לגוי. במסגרת הדיון על מתן מעות ומשיכה היא קובעת: ״פסק סמכא דעתיה, לא פסק לא סמכא דעתיה״. כלומר, אפילו כאשר נעשית פעולה שעשויה להיחשב למעשה קניין, יש משמעות לכך שהצדדים כבר סיכמו את המחיר וגמרו בדעתם לבצע את העסקה.

הראיה השנייה: קניין קרקע מגוי.

הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה (א, יד) קובע שקניין קרקע מגוי טעון שטר, ומנמק: ״שאין דעתו סומכת אלא על השטר״. בהלכה הבאה הוא מוסיף שכאשר יש משפט מלכותי ידוע המסדיר את הקניין, נוהגים בהתאם למשפט המלך. זהו מקור ברור לכך שלגמירות הדעת ולמסגרת המשפטית המקובלת עשויה להיות השפעה על תוקף הקניין.

אלא שכאן צריך להיזהר: אין להסיק מדיני קרקעות שכל מנהג מסחרי יכול לבטל קניין מן התורה במיטלטלין.

4. החתם סופר מציב קושי של ממש

בדיון על משמעות ״בדיניהם״ בבכורות, החתם סופר (יו"ד, סימן שי"א) מסביר שמקור החידוש הוא בכך שהקניין מועיל מן התורה גם כאשר אין זה המנהג המקובל בין הצדדים.

לדבריו, ייתכן שיהודי יקנה בהמה מגוי בכסף לפי דין התורה, אף שלפי המנהג המקומי לא הייתה עוברת אליו הבעלות. גם אם הגוי יסרב למסור לו אותה, אין בכך כדי לשלול את הקניין ההלכתי שכבר התרחש.

זוהי תשובה אפשרית לטענה שהעלית, אך היא מחייבת הבחנה מדויקת: העובדה שהגוי אינו מכיר בתוקפה של פעולת הקניין אינה מוכיחה בהכרח שלא גמר בדעתו למכור את הבהמה. ייתכן שהוא אכן הסכים למכור אותה, אלא שהוא סבור כי לפי חוקי המסחר הבעלות תעבור רק בשלב מאוחר יותר.

מנגד, אם הצדדים הסכימו במפורש שהכסף הוא מקדמה בלבד ושהמכירה תיכנס לתוקף רק לאחר המסירה, השאלה שונה לחלוטין. במקרה כזה ייתכן שכלל לא התבצע מעשה קניין שנועד להעביר בעלות באותו רגע.

מעניין שהאחרונים נחלקו גם בשאלה נוספת: האם קניין שמועיל רק מכוח מנהג המסחר או חוקי המדינה מספיק כדי להחיל או להפקיע קדושת בכור מדאורייתא. הדיון מובא, בין היתר, בחתם סופר ובדברי האחרונים על הסוגיה.

5. מסקנה: שלוש שאלות נפרדות

נראה שנכון להבחין בין שלושה מצבים.

לכן, לדעתי, אין צורך לפרש את ״בדיניהם״ שבדברי רבי אושעיא כדרישה לגמירות דעת של הגוי. גמירות הדעת היא שאלה עצמאית בדיני קניינים, ואילו הגמרא מבררת את המקור ההלכתי לצורת הקניין.

עם זאת, המשך הסוגיה מלמד שהצדדים יכולים להסכים על מסגרת קניינית אחרת, והסוגיה בעבודה זרה מלמדת שפעולה קניינית כשלעצמה אינה תמיד מספיקה ללא סמיכות דעת.

מכאן עולה הבחנה עקרונית: התורה עשויה לקבוע מתי הסכמה למכירה הופכת להעברת בעלות, אבל אין להסיק מכך שהיא יוצרת הסכמה למכירה במקום שבו הסכמה זו טרם התגבשה.

השאלה שנותרת פתוחה היא כיצד להתייחס למנהג מסחרי כה מושרש, עד שהוא מעצב את עצם כוונת הצדדים ולא רק את הבנתם המשפטית. כאן נפגשים שני היסודות של הסוגיה: הקניין כפעולה משפטית שקבעה התורה, והקניין כביטוי לגמירות דעתם של שני אנשים.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן