השתלת עוברים / בכורות דף יב

הסוגיה בבכורות י"ב ע"א נוטה להעדיף את מוצא הוולד על פני מראהו החיצוני, אך אינה מכריעה אם המוצא נקבע לפי האם הגנטית או לפי האם היולדת. עם זאת, בשלבים השונים של הסוגיה יש רמזים לשני הכיוונים, ואפשר לחדד אותם בעזרת דברי רש"י, רבנו גרשום ותוספות.

השאלה מחייבת להפריד בין שלושה מאפיינים שבדרך הטבע מופיעים יחד: האם שממנה נוצר העובר, האם שברחמה הוא מתפתח ויולד אותו, ומראהו של הוולד. במקרה של השתלת עובר של עז ברחם פרה, שלושתם עשויים להיפרד, ובכך נחשפת שאלה שהגמרא עצמה אינה מציגה במפורש.

1. נקודת המוצא: מה פירוש "זיל בתר אימיה"?

הגמרא דנה בדין "נדמה", כלומר ולד שנולד מבעל חיים ממין מסוים אך דומה לבעל חיים אחר.

מן הברייתא שלפיה "פרה שילדה מין עז אין פודין" מבקשת הגמרא לדייק שרחל שילדה מין עז כשרה לפדיון פטר חמור. אלא שהגמרא דוחה את ההוכחה: ייתכן שהברייתא נאמרה דווקא לדעת רבי אליעזר, המתיר אפילו כלאיים, וכל חידושה הוא שאין מתחשבים במראהו של ולד הפרה.

הניסוח המכריע הוא: "לא תימא זיל אבתריה דידיה ... אלא זיל בתר אימיה והאי עגל הוא". אפשר לקרוא אותו בשתי דרכים:

• לטובת האם הגנטית: הביטוי "והאי עגל הוא" עשוי ללמד שהוולד נושא זהות שמקורה באמו, גם אם כלפי חוץ הוא נראה כבן מין אחר. לפי הבנה זו, כאשר ידוע שהעובר נוצר מעז, זהותו כעז אינה משתנה בעקבות ההשתלה ברחם הפרה.

• לטובת האם היולדת: הגמרא לא אמרה שיש ללכת אחר מקורו התורשתי של הוולד, אלא אחר אמו. היא אף ניסחה את המקרה באמצעות פעולת הלידה: "פרה שילדה". אפשר אפוא לטעון שדווקא הבהמה שנשאה את העובר וילדה אותו היא שקובעת את מעמדו.

הקושי בשתי הקריאות הוא שבמקרה התלמודי הפרה היא גם האם הגנטית וגם האם היולדת. לכן לשון הגמרא כשלעצמה אינה מאפשרת להכריע ביניהן.

2. רש"י ורבנו גרשום: האם מוצא הוולד הוא הקובע?

רש"י מפרש שהכלאיים שבהם דנה המשנה הם ולד של תייש ורחל. את היתרו של רבי אליעזר הוא מסביר בכך שגם הכבש וגם העז נקראים "שה".

רבנו גרשום מדייק יותר בהגדרת הנדמה: "שאביו איל ואמו רחל אלא שדומה למין אחר". הוא מדגיש ששני ההורים שייכים למין המתאים, אלא שהוולד נראה אחרת.

זוהי נקודה משמעותית לטובת ההבנה הגנטית. לכאורה, ההבחנה בין כלאיים לנדמה עוסקת במוצא הוולד ולא רק במראהו. אם העובר נוצר מביצית של עז וזרע של תייש, אפשר לטעון שמבחינת מוצאו אין הוא כלאיים ואף אינו נדמה. הוא עז ממש, והרחם שבו התפתח אינו משנה את מוצאו.

עם זאת, הגדרה זו מניחה שההורות נקבעת על פי הביצית והזרע. רבנו גרשום לא נדרש לאפשרות שהאם הגנטית והאם היולדת שונות.

גם בדברי התוספות יש חיזוק לכיוון הזה. התוספות בבכורות י"ב מעירים שיש לגרוס במשנה רבי אלעזר ולא רבי אליעזר, ומפנים לסוגיה בבבא קמא ע"ח ע"א. שם נידון ולד שנולד מן הטהור אך עיבורו מן הטמא, ומובאת הדרישה ששני הוריו יהיו מן המין המתאים.

חשוב לשים לב: הביטוי "עיבורו מן הטמא" בהקשר זה עוסק בתרומת האב להיווצרות הוולד, ולא בהשתלת עובר ברחם של בהמה ממין אחר. לכן גם מכאן עולה חשיבות המוצא, אך אין הכרעה בשאלת שתי האימהות.

3. הסימנים הגופניים: גורם שלישי בקביעת הזהות

בהמשך הסוגיה מובאת הברייתא של רבה בר שמואל, המשווה בין נדמה לכלאיים. הגמרא בוחנת לאיזה דין נועדה ההשוואה: קרבנות, בכורה, מעשר בהמה או פדיון פטר חמור.

במסגרת הדיון עולה האפשרות של ולד שיש בו מקצת סימנים הדומים לאמו.

רש"י מפרש בפשטות: "מקצת סימנים – דאמו". גם התוספות דנים בהשלכות הדרישה למקצת סימנים בדיני בכורה ומעשר.

כאן מתברר שמוצא הוולד לבדו אינו תמיד מספיק. בדינים מסוימים התורה דורשת שגם בגופו יימצא ביטוי למינו של בעל החיים שממנו נולד.

אם ניישם זאת במקרה שלנו, נקבל שתי אפשרויות שונות לחלוטין: לפי האם הגנטית, העז המושתלת דומה לאמה בכל סימניה. לפי האם היולדת, אין בה אפילו מקצת סימנים של פרה.

עם זאת, אסור להעביר אוטומטית את דרישת הסימנים מדיני בכורה ומעשר לדין פדיון פטר חמור. עצם הדיון בסוגיה מראה שהגמרא מבחינה בין הדינים הללו, ואינה מצליחה להכריע באמצעות הברייתא אם חכמים מתירים לפדות בנדמה.

4. בן פקועה: האם הרחם יכול להעניק מעמד הלכתי?

דווקא שלב מוקדם יותר בסוגיה מספק כיוון מעניין לטובת האם היולדת.

הגמרא שואלת אם אפשר לפדות פטר חמור בבן פקועה, ולד שנמצא חי בתוך בהמה שנשחטה.

השאלה היא אם העובדה ששחיטת אמו התירה אותו מחשיבה אותו כמי שכבר נשחט, או שמא מצבו הנוכחי, כבהמה חיה ההולכת על רגליה, מאפשר להגדירו כשה.

כאן ברור שלשה יש מעמד הלכתי שעשוי לנבוע משחיטת אמו, ולאו דווקא מתכונות גופו.

אפשר לפתח מכאן טענה: אם לשה עשוי להיות מעמד הלכתי הנובע ממה שהתרחש בגופה של האם שנשאה אותו, ייתכן שגם לאם היולדת יש תפקיד עצמאי בקביעת מעמד הוולד.

אבל יש כאן הבדל מהותי. דין בן פקועה עוסק בהיתר שחיטה ולא בקביעת מינו של הוולד. בהחלט ייתכן שהרחם יקבע מעמד לעניין אחד, אך המוצא הגנטי יקבע אותו לעניין אחר.

5. שתי סוגיות נוספות שמחדדות את השאלה

בכורות י"ז ע"א: האם הולכים גם אחר הסבתא?

בסוגיה זו מופיעה מחלוקת ביחס לצאצאים של ולד נדמה, ובין האפשרויות שמציעה הגמרא מופיע הניסוח "זיל בתר אימיה דאימיה".

עצם האפשרות שיש להתחשב גם בדור הקודם מחזקת את ההבנה שמוצא הוולד עשוי להיות עניין של שושלת שאינה נקבעת על פי מראהו הנוכחי. ואולם, גם כאן לא נבחנה האפשרות שהאם הגנטית שונה מהיולדת.

חולין ע' ע"א: שני רחמים ועובר אחד

זוהי הסוגיה הקרובה ביותר למקרה של השתלת עוברים. הגמרא דנה באפשרות שהצמידו שני רחמים, ועובר יצא מרחם אחד, נכנס לשני ויצא ממנו.

הספק הוא אם רק ולד השייך לבהמה יכול לפטור אותה מבכורה, או שגם ולד שאינו שלה יכול לפטור את רחמה. הסוגיה מסתיימת בתיקו.

ההבחנה כאן חשובה במיוחד: הגמרא אינה מנסה לקבוע מיהי אמו של העובר, אלא האם מעבר של עובר זר ברחם נוסף פוטר את הרחם השני מבכורה.

רבנו גרשום מנסח את אחד מצדדי הספק באמצעות העיקרון "כיון דרחמה מקדש הבכור". כלומר, לרחם עשוי להיות כוח הלכתי עצמאי גם ביחס לוולד שמוצאו מבהמה אחרת.

בהקשר זה מעניינת עמדתו של הרב יוסף שלום אלישיב, כפי שהובאה ב"נשמת אברהם", חלק ג, אבן העזר א, ו, הערה 12. לדעתו, כאשר עובר מושתל ברחם פונדקאית, מתפתח בו לאורך ההיריון ונולד ממנה, הוא נחשב שלה לעניין פדיון הבן. הרב אלישיב מבחין במפורש בין מקרה זה לבין הסוגיה בחולין, שבה העובר רק עבר ברחם השני לאחר שכבר התפתח בראשון.

זו דוגמה לכך שהיריון ולידה יכולים ליצור זיקה הלכתית עצמאית בין האם היולדת לוולד. אולם גם מכאן אין להוכיח שהאם היולדת תקבע את מינו של הוולד לצורך פדיון פטר חמור.

מסקנה: אפשרות להבחין בין שני סוגי אימהות

מתוך המקורות עולה הבחנה שעשויה ליישב בין שני הכיוונים:

• לעניין זהותו ומינו של הוולד, דיני נדמה, חשיבות מוצאם של שני ההורים והאפשרות להתחשב בשושלת לדורותיה מספקים בסיס להעדפת האם הגנטית.

• לעניין קדושת הבכורה ופטירת הרחם, אפשר לטעון שלאם שנשאה את ההיריון וילדה יש מעמד עצמאי, גם כאשר אינה האם הגנטית.

לכן, אילו נשתל עובר של עז ברחם פרה ונולד כעז, יש בסיס לפרשנות שלפיה הוא כשיר לפדיון פטר חמור מבחינת מינו, גם אם לעניין בכורה יש להתחשב ברחמה של הפרה היולדת.

זו אפשרות פרשנית, ולא מסקנה הלכתית מוכרחת מן הסוגיה. חידודה הוא ש"מי אמו של הוולד?" ו"איזה רחם הוא פטר?" עשויות להיות שתי שאלות נפרדות, שלא בהכרח צריכות לקבל אותה תשובה.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן