נתינת שה לכהן - מצוה או מימוש זכאות? / בכורות דף יא

המפתח ליישוב הסוגיה הוא ההבחנה בין עצם הפדיון, הזכות הממונית של הכהן וחובת הנתינה. במקרה הרגיל של פטר חמור ודאי, הפרשת השה מקנה לכהן זכות ממונית מיידית, אף שטרם קיבל אותו בפועל. לעומת זאת, בשני המקרים שבתחילת הדף, אין חובת נתינה, והשה נשאר בבעלות הישראל.

אלא שההסבר הזה עדיין אינו פותר את שאלת הירושה. הרי אפשר לטעון שגם שם השה עובר לרגע לרשות הכהונה וחוזר ליורש. כדי ליישב זאת, צריך להבחין בין זכות לקבל מתנת כהונה לבין העברת בעלות בפועל.

א. שלושת המקרים והיחס ביניהם

1. ספק פטר חמור: מדוע השה חייב במעשר בהמה?

הישראל מפריש שה כדי להפקיע את ספק איסור ההנאה מן החמור, אך אינו מחויב למסור אותו לכהן, מכוח הכלל ״המוציא מחברו עליו הראיה״.

השאלה היא אם הספק נוגע רק לחובת הנתינה, או גם לבעלות על השה. אילו היה לכהן אפילו ספק בעלות ממשי בשה, היה קשה לחייב אותו במעשר בהמה, שהרי אין לעשר בהמה שספק אם היא שייכת לאדם.

התשובה נמצאת במפורש בבבא מציעא ו ע״ב. הגמרא מוכיחה מדין הספקות הנכנסים לדיר להתעשר, שאין לכהן זכות ממונית מספק שמאפשרת לו לתפוס את השה. השה מוחזק בבעלות מלאה של הישראל, ולכן חייב במעשר בהמה. אין כאן רק היתר מעשי להחזיק בממון מסופק, אלא מעמד בעלות המספיק ליצירת חיוב ודאי במעשר.

כלומר, אין אומרים שהשה עבר מספק לרשות הכהן וחזר. במקום שבו חובת הנתינה אינה מוכחת, אין הפרשת השה יוצרת ספק בעלות של הכהן שיש להתחשב בו לעניין מעשר בהמה.

2. ירושת הסב הכהן: מדוע אין כאן העברת בעלות?

כאן השאלה מורכבת יותר, משום שמדובר בפטרי חמורים ודאיים שחייבים בנתינה מלכתחילה. רש"י מסביר שהסב הכהן היה יכול להפריש שה ולהשאירו לעצמו. הנכד הישראלי יורש את מעמדו לעניין זה, ולכן הוא פטור מנתינת השה. זאת משמעות דבריו: ״דדמי כמי שהורישו כהן השיין״.

אולם יש כאן שתי הבחנות חשובות:

ראשית, הסב לא הוריש לנכד שיים מסוימים שכבר הופרשו, אלא את הזכות הממונית שהייתה בידיו. השיים שהנכד מפריש כעת הם שלו מלכתחילה.

שנית, דברי רש"י מתארים השוואה הלכתית מוגבלת. הנכד רשאי לנהוג בשה כאילו קיבל אותו מסבו, אולם אין פירוש הדבר שהתרחשה בפועל העברת בעלות מן הנכד לכהן וממנו בחזרה.

הדבר מתחדד בדברי התוספות והרא"ש: הם מסבירים שבמקרה הירושה אפשר אפילו לפדות כמה פטרי חמורים באותו שה, משום שבכל הפרשה הוא נחשב כאילו השה חזר אליו מהכהן. ובכל זאת, הם מקבלים את קביעת הגמרא שכל השיים נכנסים לדיר להתעשר. כלומר, הדימוי לנתינה ולקבלה חוזרת אינו יוצר בהכרח את כל התוצאות הממוניות של עסקה כזו.

מכאן ניתן להציע את היישוב העקרוני: כאשר המפריש עצמו מחזיק בזכות להישאר עם השה, אין הפרשתו יוצרת זכות של כהן אחר לקבל ממנו את השה. הוא מממש זכות שכבר ירש. לפיכך, אף שההפרשה פודה את החמור, אין היא מוציאה את השה מבעלותו לצורך מעשר בהמה.

יתרה מזאת, גם אילו היינו מאמצים את הדימוי של רש"י באופן רחב יותר, אין להסיק ממנו שהשה פטור ממעשר. הפטור הרלוונטי בגמרא הוא של בהמה שנקנתה או ניתנה במתנה, ולא כל פעולה שיש בה דימוי של שינוי בעלות. בכל מקרה, הגמרא והרמב"ם קובעים במפורש שהשיים במקרה הירושה חייבים במעשר.

3. פדיון רגיל: מה פירוש שהשה ברשות הכהן משעת ההפרשה?

כאן ההבדל המכריע: מדובר בחובת נתינה קיימת, שאין למפריש זכות להחזיק בשה מכוח עצמו.

לכן ההפרשה אינה רק פעולה המתירה את החמור. היא גם מייחדת שה שהכהונה זכאית לקבל. משעת ההפרשה הישראל אינו יכול להתייחס אליו עוד כאל רכושו החופשי, גם כאשר עדיין לא מסר אותו לכהן מסוים.

זו משמעות הגמרא בסוף דף י"א: אם השה מת בבית הישראל, הכהן זכאי לנבלתו. עצם העובדה שהשה עדיין בבית המפריש אינה משאירה את הסיכון עליו.

ב. מהי אפוא משמעות חובת הנתינה?

לפי חכמים, שנפסקה הלכה כמותם, יש להבחין בין השלמת הפדיון לבין מסירת מתנת הכהונה.

• ההפרשה: פודה את החמור ומעמידה את השה לזכות הכהונה. הפדיון כבר חל, גם אם טרם התקיימה מסירה פיזית.

• הנתינה: מממשת את הזכות שנוצרה. על הישראל למסור את השה לכהן, אך המסירה אינה תנאי נוסף להשלמת הפדיון.

לכן, אם השה מת לפני שנמסר, המפריש פטור מאחריות ואינו צריך לפדות את החמור מחדש. עליו למסור לכהן את נבלת השה. הרא"ש אף מסיק מכך שמברכים על פדיון פטר חמור בשעת ההפרשה, ולא ממתינים לנתינה.

המשמעות הרעיונית היא שחובת הנתינה איננה רק איסור על האדם להחזיק ברכושו עד שימסור אותו לכהן. היא חובה להעמיד את תמורת הבכור לרשות הכהונה ולממש את הזכאות הזאת באמצעות מסירה.

עם זאת, אין הכרח להבין את הביטוי ״ברשותיה דכהן״ כהעברת בעלות פרטית לכהן מסוים עוד לפני שנבחר מי יקבל את השה. אפשר להבינו כזכות ממונית של הכהונה, שהמפריש מחויב לממש לטובת אחד הכהנים.

המסקנה

בשלושת המקרים ההפרשה יכולה לפדות את החמור, אך תוצאתה הממונית שונה:

בספק ובירושה, אין לכהן אחר זכות לקבל את השה, והוא נשאר בבעלות המפריש וחייב במעשר. בפדיון ודאי רגיל, חובת הנתינה מעניקה להפרשה את משמעותה הממונית: השה מיועד לכהונה כבר משעת ההפרשה, גם לפני המסירה בפועל.

לפיכך, הנתינה הרגילה אינה יוצרת את הפדיון בדיעבד; היא מממשת זכות שכבר נוצרה.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן