שתי דרגות קדושה של יהודים

הרב דב קדרון

בכורות יד ע"א

כאשר מקדישים משהו למקדש, יש שתי דרגות של קדושה: קדושת דמים וקדושת הגוף. אדם המקדיש בהמה שאין בה מום וראויה להקרבה על המזבח, היא מתקדשת בקדושת הגוף. אולם אם יש בה מום, ואינה ראויה לקרבן, היא מתקדשת בקדושת דמים. במשנה ובגמרא ובהלכה נפסק שבהמה שהייתה בה קדושת הגוף, גם אם נפל בה מום ופדו אותה - עדיין נשארה בקדושתה לעניין זה שאסור מן התורה לעבוד בה. לעומת זאת, בהמה שקדושתה היא רק קדושת דמים - איסור העבודה בה הוא רק מדרבנן, גם בזמן שקדושתה עליה.

גם מבחינה רוחנית, ניתן לומר שיש שתי דרגות של קדושה אצל בני אדם: א. בכל יהודי יש קדושה, "אשר קדשנו במצותיו" - זוהי קדושה הדומה לקדושת דמים. ב. אולם ישנם אנשים שמתקדשים יותר מהרגיל, בקדושת הגוף, כמו שמתאר הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג,יג): "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים".

בדומה לזה שבבהמה שיש בה קדושת הגוף אסור לעבוד מן התורה, אומר עולא במסכת מגילה (כח,ב) שכוונת המשנה (אבות א,יג) "ודאשתמש בתגא חלף" היא שאסור להשתמש במי שלומד תורה.

בדומה לזה שיש איסור דרבנן לא להשתמש אפילו בבהמה שיש בה קדושת דמים, כך ישנה חומרה לא להשתמש אף בסתם יהודי, כפי שנאמר על שמשון (סוטה י,א): "לא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום".