פדיון בשה פסול ששוויו כחמור

הרב דב קדרון

בכורות יב ע"א

במשנה נאמר שאין פודים פטר חמור בשה שהוא טרפה, וכך נפסק להלכה. באופן כללי, יש שתי אפשרויות לפדות פטר חמור: א. לתת לכהן את שווי החמור בכסף או בשווה כסף. ב. או לתת לכהן שה, גם אם אינו שווה כשווי החמור.

היה מעשה בירושלים בפטר חמור שפדו אותו בשה, ולאחר מכן גילו שהשה היה טרפה. כאשר מכרו את אותו שה לנכרי, הוא שילם עליו מחיר שהיה פי שנים משווי החמור שנפדה. רב אחד רצה לומר שהפדיון פסול משום שאין פודים בשה שהוא טרפה. אולם הגרי"ש אלישיב זצ"ל פסק שהפדיון כשר, משום שהשה לא היה שווה פחות משווי החמור, ולכן היה כאן פדיון בשווה כסף, ולמרות שהפודה לא ידע זאת, והתכוון לפדות בשה ולא בשווה כסף, הוא מועיל. הרב אלישיב זצ"ל הוכיח מרש"י שאין צריך כוונה לפדיון בשווה כסף, שכן רש"י (ד"ה או דילמא) מסביר שהשה הטרפה (וכן דברים אחרים הנזכרים במשנה) פסול לפדיון דווקא אם הוא אינו שווה כשווי החמור, אבל אם הוא שווה כשווי החמור, הוא אינו גרוע מכל שווה כסף שפודים בו, ומשמע שאף אם הפודה לא מתכוון לפדיון בשווה כסף אלא בשה - הפדיון כשר אם ה"שה" שאינו ראוי לפדיון שווה לפחות כשווי החמור.

הלכה דומה לזה מצינו בקידושין. השולחן ערוך (אה"ע לב,ב) פוסק שהמקדש אשה בשטר שפסול לקידושי שטר מסיבה מסוימת - אם הנייר שעליו כתוב אותו שטר שווה פרוטה, היא מקודשת מדין קידושי כסף, למרות שהמקדש חשב שהוא מקדש בשטר. מובן שאם המקדש אמר בפירוש שאינו רוצה לקדש בכסף אלא בשטר, הקידושין לא חלים. וכן כאן, אם הפודה אמר בפירוש שרוצה לפדות בשה ולא בשווה כסף, אם השה אינו ראוי לפדייה, הפדיון פסול, גם אם שוויו כחמור.