פטור בכורה בשותפות עם כהן או לוי

1. השוואת יסודות הפטור והיקפו

ההבדל המרכזי בין פטור שותפות עם גוי לפטור הכהנים והלויים הוא שהראשון נובע מהגדרת הבכורה המחויבת בקדושה, ואילו השני נובע ממעמדם המיוחד של הכהנים והלויים בעקבות החלפת הבכורות במדבר.

נקודת השוואה	שותפות עם גוי	כהן או לוי
מקור הפטור	״בישראל״ – בכור השייך לישראל, ולא בכור שיש לגוי בעלות בו.	החלפת בכורות ישראל בלויים במדבר: ״קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם״ (במדבר ג, מה).
אופן לימוד הדין	דרשה המוציאה את חלקו של הגוי מחיוב הבכורה, בצירוף דין השותפות הנדון בדפים ב–ג.	קל וחומר: אם הכהנים והלויים פטרו את בכורות ישראל במדבר, דין הוא שייפטרו בכורותיהם שלהם.
בכור בהמה טהורה	פטור מקדושת בכורה.	אינו פטור מקדושת בכורה.
פטר חמור	פטור מחובת הפדיון.	פטור מחובת הפדיון.
בכור אדם	שותפות עם גוי אינה מקבילה לדין זה; לאב גוי אין מעמד הפוטר בן של ישראל מפדיון הבן.	בכורות הכהנים והלויים פטורים מפדיון הבן.

 

ההבחנה החשובה היא שהגמרא בדף ד ע"א דוחה במפורש את ההסבר של אביי, שביקש ללמוד את פטור בהמות הכהנים והלויים מבהמותיהם שפטרו את בהמות ישראל במדבר. לפי רבא, אילו זה היה יסוד הפטור, היינו צריכים לפטור גם את בכורות בהמותיהם הטהורות, בניגוד למשנה.

לכן רבא מעמיד את הקל וחומר בפטור בני לוי עצמם, ואת פטור פטרי החמורים הוא לומד מן ההיקש בין בכור אדם לבכור בהמה טמאה.

 

מכאן נובע הבדל עקרוני לקראת שאלת השותפות: בעוד שותפות עם גוי מפקיעה את קדושת הבכורה גם בבהמה טהורה, הפטור המיוחד של כהנים ולויים מוגבל לפדיון הבן ולפטר חמור. אין אפוא לצפות ששותפות עם כהן או לוי תפטור בכור בהמה טהורה באותו אופן ששותפות עם גוי פוטרת אותו.

 

2. האם שותפות עם כהן או לוי פוטרת?

כן, אבל רק מפדיון פטר חמור, ולא מבכורת בהמה טהורה. אף שהמשנה והגמרא אינן מציגות במפורש את האפשרות של שותפות עם כהן או לוי, הטור מעלה אותה, והשולחן ערוך פוסק אותה במפורש.

הטור, יורה דעה סימן שכ"א, כותב:

״ונראה דהוא הדין נמי שותפות כהנים ולוים נמי פוטר״.

ובשולחן ערוך, יורה דעה שכ"א, כא:

״שותפות כהן או לוי פוטר בו״.

מה משמעות שתיקת המשנה והגמרא?

אפשר להציע שתי קריאות שונות לסדר המשניות:

 

קריאה אחת – הבחנה מכוונת בין שני הפטורים. המשנה הראשונה עוסקת בשאלת הבעלות על הבהמה: כאשר לגוי יש חלק בבעלות, האם הבהמה חייבת בבכורה? המשנה השנייה עוסקת במעמדם האישי של הכהנים והלויים: האם בכורותיהם חייבים בפדיון?

לפי קריאה זו, היעדר הדיון בשותפות עם כהן או לוי אינו מקרי. ייתכן שמעמדם האישי של הכהנים והלויים פוטר רק את בכורותיהם שלהם, ולא בכור שיש לישראל חלק בבעלותו.

 

קריאה שנייה – הרחבת הפטור מכוח השותפות. לאחר שהתברר שכהן או לוי פטורים מפדיון פטר חמור, אפשר ללמוד שכשם שבעלות חלקית של גוי משפיעה על מעמד הבכור כולו, גם בעלות חלקית של כהן או לוי עשויה להשפיע על מעמדו. כך עולה מפסיקת הטור והשולחן ערוך.

 

שתי הקריאות אינן זהות במעמדן: הראשונה היא אפשרות פרשנית העולה משתיקת המשנה והסוגיה; השנייה היא הדין שנפסק להלכה.

עם זאת, עצם פסיקת הדין אינה מוכיחה שהפטור מכוח שותפות כהן ולוי פועל באותו מנגנון של שותפות הגוי. ייתכן שהתוצאה זהה, אך יסודותיה ההלכתיים שונים. להבחנה זו יש חשיבות בשאלת שיעור השותפות ובשאלת הלגיטימיות של יצירתה במכוון.

 

מקור מפורש לכך שהפטור נובע מן השותפות עצמה

הבית יוסף, יו"ד שכ"א, מבאר את דברי הטור באמצעות הדרשה של שותפות הגוי:

״דהא מקרא דכל בכור בישראל דממעטינן מיניה שותפות נכרי משום דמשמע דהכי קאמר עד שיהיה כולו של ישראל מיניה מימעיט נמי שותפות כהנים ולוים דכיון דאית להו שותפות בגויה הרי אין כולו של ישראל״.

זהו חידוש משמעותי: הבית יוסף אינו מסתפק בכך שהכהן או הלוי פטורים בעצמם, אלא מחיל על השותפות עמם את ההיגיון של דרשת שותפות הגוי.

למעשה, לצורך דין פטר חמור, הביטוי ״כולו של ישראל״ מתפרש כאן כבעלות של מי שמחויב בפדיון, ולא כבעלות של כל אדם מישראל ללא הבחנה בין שבטיו.

לכן, לשיטת הבית יוסף, שותפות עם כהן או לוי אינה רק בעלות משותפת על בהמה שאחד מבעליה פטור; היא מונעת את התקיימות תנאי הבעלות המחייב את הבהמה כולה בפדיון.

גם הרמ"א, בעקבות תשובת הרשב"א (סימן שס"ו), מביא דוגמה מעשית לשותפות כזו: חמור מנכסי מלוג של כהנת או לויה הנשואה לישראל פטור מפדיון, מפני שגם לאישה יש חלק בבעלות עליו. לעומת זאת, חמור השייך לבעל הישראלי בלבד חייב בפדיון.

 

כלומר, הפטור אינו מוגבל למקרה שבו הכהן או הלוי מחזיקים לבדם בחמור, ואף לא לשותפות הנוצרת במיוחד כדי להשיג פטור.

 

3. האם תנאי השותפות והלגיטימיות שלה זהים?

יש להבחין בין שתי שאלות: כמה מן הבהמה צריך להיות בבעלות השותף הפטור כדי שהפטור יחול, והאם מותר ליצור שותפות כזו במיוחד כדי להימנע מחובת הבכורה.

 

א. שיעור השותפות הנדרש

בדף ג ע"א נחלקים שלושה אמוראים בשיעור השותפות עם גוי:

האמורא	שיעור השותפות הפוטר
רב הונא	אפילו בעלות על האוזן בלבד.
רב חסדא	בעלות על חלק שאילו ניטל, הייתה הבהמה נעשית נבלה.
רבא	בעלות על חלק שאילו ניטל, הייתה הבהמה נעשית טריפה.

 

ההבדל בין הדעות אינו רק כמותי. לדעת רב הונא, די בבעלות על איבר שהסרתו פוסלת את הבהמה מהקרבה, גם אם אינה פוגעת בחיותה. לעומת זאת, רב חסדא ורבא דורשים בעלות על חלק משמעותי יותר לקיומה של הבהמה. מחלוקתם קשורה לשאלה אם טריפה יכולה להמשיך לחיות.

 

הגמרא בוחנת אפשרות לחלק בין שותפות הגוי באם לבין שותפותו בעובר, אך רב פפא דוחה את החילוק: הדרישה לבעלות מלאה של ישראל קיימת בשניהם.

לפי הרא"ש, הלכה כרב הונא. רבי יוחנן סובר כמותו, וגם התנהגותו של רב מרי בר רחל, שהקנה לגוי את אוזני הבכורות, מתאימה לשיטתו.

 

האם ניתן להחיל את אותם שיעורים גם על שותפות עם כהן או לוי? לכאורה כן, אך אין הכרח שכל פרטי הדין יהיו זהים:

מצד אחד, הבית יוסף מבסס את פטור שותפות הכהן והלוי על אותה דרישה לבעלות מלאה של ישראל. מכאן יש בסיס להחיל גם על שותפות זו את שיעורי הבעלות שנקבעו ביחס לגוי.

 

מצד שני, הבחנה בין שני סוגי בעלות חשובה כאן:

• שותפות בלתי מסוימת בבהמה כולה: למשל, לכהן יש אחוז מסוים מן האם או מן העובר, ולא בעלות על איבר מסוים דווקא.

• שותפות באיבר מסוים: למשל, הישראל מקנה לכהן חלק מאוזן האם בלבד.

הטור פוסק ביחס לשותפות גוי שאפילו אוזן האם או העובר מספיקה. הרמב"ם מבחין בין שותפות בבהמה כולה, שבה אפילו חלק של אחד מאלף פוטר, לבין בעלות על איבר מסוים, שאותו יש לבחון לפי האפשרות שהסרתו תפסול את הבהמה. השולחן ערוך מביא הבחנה זו ביו"ד ש"כ, ג–ד.

 

לגבי שותפות כהן ולוי, הבית יוסף מדגיש שהבהמה אינה כולה בבעלות ישראל המחויב בפדיון, אך אינו דן בנפרד בשיעור המינימלי של בעלותם על איבר מסוים.

לכן, מבחינה הלכתית, יש בסיס להחיל על שותפותם את עקרונות הבעלות שנקבעו בשותפות גוי, אך אין בסוגיה קביעה מפורשת שכל פרט בשיעור השותפות חייב להיות זהה.

נקודה נוספת: השותפות צריכה להיות קניינית ולא הצהרתית בלבד. אם הישראל מבטיח לכהן או ללוי חלק מהרווחים בלבד, בלי להקנות לו חלק בבהמה, אין בכך בהכרח שותפות הפוטרת מבכורה.

הדוגמה של נכסי מלוג שהביא הרשב"א מחזקת את ההבנה שהגורם המכריע הוא בעלות ממשית של השותף הפטור.

 

ב. הסיפור על רב מרי בר רחל: האם מותר ליצור פטור באמצעות שותפות?

בדף ג ע"ב מסופר שרב מרי בר רחל היה מקנה לגוי את אוזני הבכורות שלו לפני לידתם. אף שהשותפות פטרה אותם מבכורה, הוא המשיך לנהוג בהם כאילו היו קדושים: אסר אותם בגיזה ובעבודה ונתן אותם לכהנים.

בסופו של דבר מתו כל בהמותיו.

הגמרא מציעה שני הסברים שונים לכך, ולכל אחד מהם השלכה אחרת על שאלת הלגיטימיות של יצירת שותפות כדי להפקיע קדושה.

 

הסבר ראשון - הפקעת קדושת הכהן

רב מרי נענש משום שהפקיע את קדושת הבכורות. הגמרא מקשה: רב יהודה הרי מתיר להטיל מום בבכור לפני שנולד, אף שבכך מונעים את האפשרות להקריבו.

התשובה היא שיש הבדל בין הפקעת קדושת המזבח לבין הפקעת קדושת הכהן. בהטלת מום לפני הלידה נמנעת ההקרבה, אך הבכור נשאר ממונו של הכהן. בהקניית חלקו לגוי נמנעת גם חובת נתינת הבכור לכהן.

לפי הסבר זה, הבעיה אינה עצם השימוש באמצעי משפטי למניעת קדושה, אלא הפגיעה בזכות הכהן לקבל את הבכור.

 

הסבר שני - החשש מתקלה בהקניית השותפות

רב מרי ידע להקנות לגוי קניין גמור, אך אנשים אחרים שראו אותו עלולים היו לחקות את מעשיו מבלי לדעת כיצד לבצע קניין תקף.

הם היו עלולים לחשוב שהבהמות נפטרו מבכורה, לנהוג בהן כחולין, ובפועל לעבור על איסורי גיזה ועבודה בבכורות שקדושתם לא פקעה.

לפי הסבר זה, הבעיה אינה בהכרח עצם הפקעת הקדושה, אלא הסיכון שאנשים אחרים יבצעו אותה באופן לא תקף.

יש כאן הבדל מהותי: לפי ההסבר הראשון, השותפות בעייתית גם כאשר הקניין תקף לחלוטין, ואילו לפי ההסבר השני, החשש נובע דווקא מכך שהפטור מותנה בקניין שאחרים עלולים לטעות באופן ביצועו.

 

ג. האם אותם חששות מתקיימים בשותפות עם כהן או לוי?

כאן אין מקום להשוות באופן אוטומטי בין שותפות עם גוי לבין שותפות עם כהן או לוי.

לפי ההסבר הראשון – הפקעת קדושת הכהן

אפשר להציע הבחנה בין שותפות עם גוי לשותפות עם כהן: כאשר הישראל מקנה לגוי חלק מן הבכור, הוא מפקיע את זכות הכהן לקבל את הבכור. לעומת זאת, כאשר הוא מקנה לכהן חלק מן הבהמה, הכהן עצמו מקבל בעלות על חלק מן הממון.

אפשר לטעון שבמקרה השני הפגיעה במתנת הכהונה אינה זהה, משום שהכהן אינו מודר לחלוטין מן הבהמה אלא נעשה אחד מבעליה.

עם זאת, אין זו הוכחה להיתר. זכותו של הכהן לקבל את הבכור כדין אינה זהה לזכותו לקבל חלק בבהמה בעסקת שותפות. גם לאחר הקניית החלק לכהן, הישראל מונע את היווצרות החיוב המקורי.

יתר על כן, בשותפות עם לוי ההבחנה נחלשת: הלוי אינו זכאי לקבל את פדיון פטר החמור. הקניית חלק בחמור ללוי אינה מעבירה את המתנה למי שהתורה ייעדה אותה לו.

מכאן ששיקול הפגיעה במתנת הכהונה ממשיך להיות רלוונטי גם בשותפות עם כהן או לוי, אף שייתכן הבדל בין המקרים.

 

לפי ההסבר השני – החשש מתקלה

הסוגיה מתארת חשש מפני אנשים שיחקו את רב מרי אך לא ידעו לבצע קניין תקף לגוי. שותפות עם כהן או לוי עשויה להיות פשוטה יותר מבחינה קניינית, ואינה מעוררת בהכרח את אותם קשיים הנובעים מדיני הקניין עם גוי.

אולם אם מקנים לכהן או ללוי רק חלק בעובר שעדיין לא בא לעולם, או מסתפקים בהצהרה על שותפות בלי קניין תקף, גם כאן עלול להתעורר חשש שהבעלים ינהגו בחמור כחולין אף שהפטור לא חל.

לפיכך, החשש מתקלה יכול להתקיים בשני סוגי השותפות, אך אין הכרח שרמת הסיכון ואופיו יהיו זהים.

 

ד. הפסיקה בפועל: ההבדל המכריע הוא בין בכור בהמה טהורה לפטר חמור

כאן מתבררת ההכרעה ההלכתית המעשית של הרא"ש, הטור והשולחן ערוך.

בכור בהמה טהורה

 

מצווה ליצור שותפות עם גוי בזמן הזה

בבכור בהמה טהורה קיימת בעיה מעשית: לאחר שנולד בכור קדוש, אי אפשר להשתמש בו כבהמת חולין. יש להמתין עד שייפול בו מום המתיר אותו באכילה, ובינתיים קיים חשש למכשול באיסורי גיזה ועבודה.

לכן פוסק השולחן ערוך, יו"ד ש"כ, ו, שמצווה לשתף גוי בבעלות על הבהמה לפני הלידה כדי למנוע את קדושת הבכור ואת החשש למכשול.

 

שותפות עם כהן או לוי אינה משיגה כאן את אותה תוצאה: הם עצמם חייבים בבכור בהמה טהורה, ולכן שותפות עמם אינה מפקיעה את קדושתה.

 

בפטר חמור אסור ליצור שותפות עם גוי במיוחד כדי להפקיע את הקדושה

בפטר חמור קיים פתרון פשוט שאינו מחייב את הפקעת הקדושה מלכתחילה: אפשר לפדות את החמור בשה ולהעניק את השה לכהן.

משום כך כותב הרא"ש במפורש שאין להקנות את החמורה לגוי כדי להפקיע את חיוב הבכורה, והטור והשולחן ערוך פוסקים כדבריו.

 

השותפות תקפה מבחינת דיני הבכורה ופוטרת את החמור, אך יצירתה המכוונת כדי להימנע מן הפדיון אסורה.

 

זוהי הבחנה מרכזית להבנת הסיפור על רב מרי: העובדה ששותפות מפקיעה את הקדושה אינה קובעת כשלעצמה האם מותר ליצור אותה במכוון. ההכרעה תלויה גם בשאלה אם ההפקעה נחוצה למניעת מכשול ואם קיימת דרך אחרת להתמודד עמו.

 

ומה הדין ביצירת שותפות עם כהן או לוי כדי לפטור פטר חמור?

השולחן ערוך פוסק שתי הלכות סמוכות, ביו"ד שכ"א, כ–כא:

תחילה הוא קובע ששותפות עם גוי פוטרת, אך אסור ליצור אותה כדי להפקיע את הקדושה מפני שניתן לפדות את החמור או לערפו. לאחר מכן הוא קובע ששותפות עם כהן או לוי פוטרת גם היא.

אמנם, האיסור המפורש בשולחן ערוך מנוסח ביחס לשותפות עם גוי, ולא חוזר בנפרד בסעיף העוסק בשותפות עם כהן או לוי. אולם הנימוק לאיסור אינו ייחודי לגוי: האפשרות לפדות את החמור קיימת גם כאשר השותף המיועד הוא כהן או לוי.

לכן מסתבר שהאיסור חל גם על יצירת שותפות עמם במיוחד לצורך הפקעת הפדיון. כך אכן מנסח זאת הקיצור שולחן ערוך, סימן קע"ח, ה, האוסר ליצור שותפות לצורך הפקעת הקדושה גם עם כהן או לוי וגם עם גוי.

 

אפשר אפוא להבחין בין שני מצבים:

• שותפות קיימת ואמיתית עם כהן או לוי פוטרת את פטר החמור, ואין סיבה לחייב את הבעלים לפרק אותה כדי ליצור חיוב פדיון.

• יצירת שותפות במיוחד לצורך התחמקות מפדיון פטר חמור אסורה לפי ההכרעה ההלכתית, גם אם השותפות נוצרה עם כהן או לוי ולא עם גוי.

 

מסקנה: שלוש הבחנות בין השותפויות

1. הדין

בשותפות עם גוי, הפטור חל הן בבכור בהמה טהורה והן בפטר חמור. בשותפות עם כהן או לוי, הפטור חל בפטר חמור בלבד.

 

2. השיעור

יש בסיס להחיל על שותפות כהן ולוי את עקרונות הבעלות שנקבעו בשותפות הגוי, בייחוד לפי הסבר הבית יוסף, אך הסוגיה אינה קובעת במפורש שכל פרטי השיעור זהים.

 

3. הלגיטימיות

השותפות הפוטרת מותרת כשלעצמה, אך ההיתר ליצור אותה במכוון תלוי בהקשר: בבכור בהמה טהורה בזמן הזה מצווה להשתתף עם גוי, ואילו בפטר חמור אין ליצור שותפות עם גוי, כהן או לוי במכוון כדי להפקיע את חובת הפדיון.

התובנה העולה מסדר הסוגיות: המשנה הראשונה מציגה פטור התלוי בבעלות על הבהמה, והשנייה מציגה פטור התלוי במעמדו של האדם. השילוב ביניהן יוצר אפשרות שלישית, שאינה מנוסחת במשנה או בגמרא: בעלות משותפת של ישראל המחויב בפדיון עם אדם הפטור ממנו.

הטור והבית יוסף מחברים את שתי הקטגוריות ומגיעים לפטור באמצעות שותפות עם כהן או לוי. אולם שאלת הלגיטימיות אינה מוכרעת מעצם קיומו של הפטור: לשם כך יש לחזור לסוגיית רב מרי ולפסיקה המבחינה בין מניעת מכשול בקדושת בכור בהמה טהורה לבין הפקעת חיוב פדיון פטר חמור שאפשר לקיימו.

 

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן