קידוש השם או חילול ה'?!
חולין קמא ע"א
"ומאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה? סלקא דעתך, הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה ימחה על המים, והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר - אסור בתשמיש המטה, דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, אהלו - זו אשתו, מכאן שאסור בתשמיש המטה, מהו דתימא: כיון דאסור בתשמיש המטה, ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן, קמ"ל".
מסקנת הגמרא שאמנם למצות קן מצורע יש חשיבות יתרה בהיותה מטילה שלום בין איש לאשתו, אך למרות זאת אין היא אינו דוחה את מצות שלח תשלח.
ועצם הענין צריך ביאור. הרי גם שלום הוא שמו של הקב"ה כמבואר במסכת שבת דף י ע"ב. ותמוה אם כן, מה הצורך בסתירה שכזו – שהגדלת שמו בהשכנת שכינה בין איש לאשתו, תתבצע דוקא בעזרת מחיית שמו על המים?!
עוד צריך ביאור האמור במסכת עבודה זרה דף יח ע"א: "הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האוּר... אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גוילין נשרפין ואותיות פורחות".
מה ראה רבי חנינא בן תרדיון עד שקבע שלמרות שהגוילין נשרפין, האותיות פורחות ועולות, ומה משמעינו בזאת?
וגם עצם הענין צריך ביאור, הכיצד עשרת הרוגי מלכות וההולכים בדרכם נחשבים כמי שמתו על קידוש השם, אדרבה, חילול ה' עצום הוא שספר תורה שכולו שמותיו של הקב"ה נשרף, וגדול עוד יותר חילול השם כשחכם בתורה נשרף, שהרי גדול הוא מספר תורה! (מכות דף כב ע"ב).
אלא שאמר הקב"ה: טוב לי שימחה שמי מגוילין על מנת שיתגדל ויפרח במהות תוכנו בשכינת השלום שבין איש ואשתו.
וכך אמרו גם הצדיקים: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם (תהלים מד, כג), גם בעת גזירה וחילול ה', טוב לנו להתעקש ולשמר את מצותו ולהיות כגווילין הנשרפין, על מנת שאותיות קידוש שמו ימשיכו לעלות ולהתנוצץ בעולם עד לגאולת ישראל השלמה.
