קדושת השבת מול צרכי הביטחון

הרב דב קדרון

בכורות ב ע"א

הגמרא דנה באריכות באיסור למכור בהמה גסה לגוי. מקור האיסור הוא במסכת עבודה זרה (יד,ב). שם (טו,א) מבואר שטעם האיסור הוא בגלל החשש שמכירה כזו יכולה לגרום לחילול שבת במלאכה שיעשה הגוי עם הבהמה בזמן שתהיה עדיין בבעלותו של היהודי שמצווה על שביתת בהמתו בשבת. ב"בירור הלכה" (למסכת עבודה זרה) מובא שהרמב"ם (שבת כ,ג) פוסק להלכה את האיסור הזה, אולם כבר בתקופת הראשונים היה נהוג למכור בהמות לגויים, והסברים שונים מובאים לכך. השולחן ערוך (יו"ד קנא,ד) כותב שבזמנו נהגו היתר בכך.

אחד ההסברים המובאים להיתר הוא משמו של בעל המאור, הכותב שמותר למכור סוסים ופרדים לגוים מפני שהם מגינים עלינו, כפי שמצאנו (בגמרא שם) לגבי האיסור למכור לגוים כלי נשק או כל דבר שיכול לגרום נזק לרבים, שכאשר יהודים גרים בין הגויים ונתונים למַרותם - מותר למכור כלי נשק לאנשי אותה מלכות, מפני שאותם גוים ישתמשו בנשק כדי להגן עלינו. כיוצא בזה, אומר בעל המאור, מותר למכור להם סוסים ופרדים, כי הם משתמשים בהם כדי להגן עלינו.

אולם הרמב"ן דוחה השוואה זו, כי האיסור למכור כלי נשק לגוים הוא בגלל החשש לנזק שיכול להיגרם לנו מהם באמצעות הנשק שיהיה להם, ולכן כאשר הם מגינים עלינו אין סיבה לאסור, אולם האיסור למכור בהמה לגוי הוא בגלל החשש לחילול שבת, ולכן העובדה שהם משתמשים בבהמות כדי להגן עלינו אינה רלוונטית.

מדברי הרמב"ן עולה שיש אמנם מצבים שבהם השיקול המעשי הוא המכריע, אך זה רק כאשר אין בהם סתירה לעקרונות התורה, אולם כאשר מדובר בנאמנות לקדושת השבת זהו השיקול העליון הגובר על כל שיקול אחר.