1. זה הולך להיות אחד הטורים הכי מרגשים שכתבתי ושאכתוב בימי חיי. לא יודע אם בשבילכם הקוראים, אבל בשבילי – בטוח.

אז ככה: ביום חמישי הקרוב אני מסיים לראשונה בחיי את הש"ס!

ברוכים תהיו, ברוכים תהיו. בקרוב אצלכם. מחמם את הלב לראות שזה מרגש גם אתכם. אם כי אני יכול לשמוע גם את אלה שאומרים: מה? עד עכשיו הוא עוד לא סיים את הש"ס? עם כל הרעש והצלצולים שהוא עושה כבר שנים סביב הדף היומי חשבנו שזה כבר קרה מזמן.

אז זהו, שלא. ויותר מזה: בעצם, גם עכשיו אני לא יודע אם אפשר לומר שבאמת סיימתי את הש"ס. הרי יש סוגיות שלמות שלא הבנתי, יש דפים שהיו קשים במיוחד ובגלל קוצר הזמן וקוצר השכל המשכתי הלאה, בלי שהכול היה נהיר לי עד הסוף. אבל כמו שהגדיר פעם ידידי הרב מיכי יוספי את לומדי הדף היומי: "העניין הוא הקשר עם הדף". זאת הגדרה נהדרת. גם אם אי אפשר לומר שבכל יום הבנתי את הדף, בהחלט אפשר לומר שבכל יום היה לי קשר עם הדף. וזה המון. שבע וחצי שנים של קשר יומיומי.

אז איך חוגגים? האמת היא שאני עוד לא יודע. נכון לשעת כתיבת שורות אלה הוועדה המסדרת, שאני עומד בראשה, ואני גם החבר היחיד בה, טרם התכנסה. אם לשתף מעט ברגשות אישיים, קצת קשה לי לעמוד במרכז האירוע. לא, זה לא כמו להנחות. אשמח להנחות הופעות, חופות ויתר אירועים מרגשים ומשמחים. לפתוח, לסיים, להזמין נואמים. אבל כשאני האייטם, כשהמסיבה סביבי, כשהנאום עליי, זה מביך ומלחיץ. וחוץ מזה, מה יקרה אם אני אתרגש יותר מדי כשאומר את המשפט "הדרן עלך תלמוד בבלי, לא נתנשי מינך תלמוד בבלי ולא תתנשי מינן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי"? ואם לא במשפט הזה אז בטח בתפילה שבאה אחריו: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקיי, שכשם שעזרתני לסיים מסכת יומא וכל הש"ס כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". למה אני צריך ברגע ההודיה והתפילה הכל כך אישי הזה עוד אנשים סביבי? מספיקה המשפחה הקרובה.

ובכן, צריך. עובדה שלפי ההלכה יש צורך במניין כדי לעשות סיום כנדרש, עם הנוסח המלא והקדיש המיוחד. איך אמר לי חבר בעל נפש? זה יכול להביך אותך עד מחר, אבל האירוע הזה הוא לא שלך. זה לא היום הולדת שלך. לא קיבלת תואר. האירוע הזה הוא של התורה, של הגמרא, של כל הש"ס. אז אל תהיה לי נרקיסיסט עכשיו, אל תעסוק בידידיה, תחשוב מהו הכבוד הראוי ביותר לאביי ורבא.

2. טוב, אז עד שאני משריין את היכל מנורה מבטחים לחגיגה הענקית לכבודה של תורה, הנה כמה מחשבות שעברו לי בראש בימים מרגשים אלה.

בעצם, איך הכול התחיל? אם מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שאני אסיים את הש"ס, הייתי צוחק עליו. מה לי וללימוד קבוע, יומיומי, אינטנסיבי? הרי בקושי עם הכמה דקות של שניים מקרא ואחד תרגום אני מחזיק מעמד (עד היום).

שלא תבינו לא נכון, תמיד הייתי בעד לימוד. מה יותר חשוב מלקבוע עיתים לתורה? הרי ידעתי שבגמרא במסכת שבת (שאז עוד לא זכיתי להכיר באופן אישי) כתוב במפורש שבשעה שמכניסים אדם לדין, אחרי מאה ועשרים, אחת השאלות הראשונות שהוא נשאל היא "קבעת עיתים לתורה?". אבל בסדר, יש לי תירוץ די משכנע. לי לימוד גמרא מזכיר דברים לא טובים. הוא מזכיר לי את הפרק הפחות מוצלח בחיים שלי: את הסדרים הארוכים בישיבה, שבהם כל מי שסביבי קלט את הגמרא, וכבר התפלפל עם הר"מ בראשונים ואחרונים, בעוד אני בכלל פתוח על הדף הלא נכון (משום מה תמיד מצאתי את עצמי איכשהו בדפי הרי"ף).

רגע, חשוב לי לדייק: אני לא רוצה לכפור בטובתו של מקום. זה לא שהייתי הטמבל של הישיבה. ממש לא. הייתי תלמיד סביר, ובגדול יש לי זיכרונות מאוד נעימים מהשנים המכוננות ההן, ומהישיבות שזכיתי ללמוד בהן ולקבל מהן רבות (חלקן אפילו לא זרקו אותי). אבל בשורה התחתונה, בתקופה שאחרי הישיבה והצבא, בכל פעם שניסיתי לפתוח גמרא – הרגשתי קטן ולא מוצלח. ומי רוצה לחזור לתחושות של לוזריות מהילדות? למי יש כוח לחזור לארמית מדוברת? לפונט הצפוף הזה של האלמנה והאחים ראם? אין, גמרא זה לא בשבילי.

ומה עם החיוב לקבוע עיתים לתורה? בסדר, אז אני אספר בבית דין של מעלה על כל שיחות הרבנים ששמעתי באתר הידברות, בערוץ מאיר, וגם ברדיו בלילה, בפקקים של העבודות בכביש 1. יעבירו אותי.

3. וככה חלפו להן כמעט עשרים שנה. היום אני אפילו מתבייש לספר שבמשך תקופה כה ארוכה כמעט לא פתחתי גמרא. למה אני אומר "כמעט"? כי לפעמים, לצורך שידור ברדיו, כן עיינתי בגמרא. נגיד כדי לצטט איזה מאמר חז"ל על החורבן או מילים של שיר שריגש אותי. אבל בגדול, החלקים