פוסט של ורד נעם, שהתפרסם בקבוצת "יומי" בפייסבוק:

נחש מרובע, עכבר פורח באוויר, פוחלצים, ויחסי ירושלמי ובבלי

בדף כט ע"ב על המשנה המביאה כדוגמה לשבועת שווא את השבועה "אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד" מקשה הגמרא: "ולא? והא ההוא דהוה בשני שבור מלכא, הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא!" - רש"י מפרש "דאחזק תליסר אורוותא" – מלוא שלוש עשרה אורוות סוסים תבן, שהיה בולע בני אדם, ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת"
יאיר יניב הביא מקבילה מעניינת לסיפור זה ממסורת פולנית מקרקוב(!)
כאן יש מקום לתהות האם מסורת זו מצויה כבר בתשתית הסיפור התלמודי או שהורתה בפרשנות ימי הביניים, אצל רש"י או לפניו.
והנה, המקבילה בירושלמי מלמדת אותנו שהתכסיס שהופעל נגד הנחש אינו המצאה של פרשנים, כי אם חלק בלתי נפרד של המסורת התלמודית, שבבבלי הובאה רק בקיצור, ורש"י ידע – כנראה במסורת – את הסיפור העומד מאחוריה.
תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת שבועות פרק ג דף לד טור ד /ה"ח (=נדרים לז ע"ד)
אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד - והא חיויא דשבור מלכא בלע גמלין, בלע קרונין [=קרונות], כד בעון מיקטלוניה, אייתון פחלין דגמלין ומלון יתהון תבן ויהבון בהון גומרין [=גחלים] ובלעון ומית.
שימו לב, שאע"פ שמוצא המסורת כנראה בבבל, שהרי היא מוסבת על שבור מלכא, בכל זאת נשתמרה בשלמותה דווקא בירושלמי!
מהם "פחלין דגמלין"?
פ"מ גרס כנכון פחלץ, ופירש: עורות, והפנה למשנה כלים כד, ט: פּוֹחֲלַץ שֶׁלַּגְּמָלִים טְהוֹרָ⟦ה⟧ מִכְּלוּם (ופרשנות זו היא מקור הפוחלץ שלנו, היינו עור ממולא). לפי פירושו של סוקולוף, ארמית א"י, "פחלץ דגמלי" הוא סל שהיו מניחים על הגמל.
בהמשך מביאים אמוראי ארץ ישראל דוגמאות נוספות לנחשי ענק, עד ששמואל מתרץ את כוונת המשנה באמרה שזו שבועת שווא: "שמואל אמר: במרובע", כלומר בנשבע שראה נחש מרובע, וזאת לאור קביעתו של רשב"ג בברייתא שאין במעשה הבריאה שום יצור מרובע. הירושלמי מקשה שאם עיקר העניין הוא בהיות הנחש מרובע, לא היה צורך לתאר דווקא נחש ענק, ומשיב "דלית אורחא דתנייא מיתפוס אלא מילה רובא", כלומר התנא מעדיף, כשהוא מתאר גוזמה, דווקא בעל חיים גדול. ראיה לדבר "דתנינן גמל פורח באויר", אף שיכול היה לשנות גם עכבר פורח באויר.
גם לפי המקבילה בבבלי שמואל מתרץ בנחש ייחודי שאין דוגמתו במציאות, אבל כאן "בטרוף", שרש"י מפרשו "יש בו חריצים". ושמא יש לבדוק פשרו של טרוף זה, האם אפשר שהוא קרוב יותר למרובע שבירושלמי?
ההשוואה בין הבבלי והירושלמי מוציאה אותנו נשכרים גם באשר ל"אורוות" לכאורה שבלע הנחש לפי הבבלי. בכתבי היד שלפנינו ארידתא, אדידותא, אוונתא.
והנה באוצה"ג לב"ק יא ע"א, עמ' 8, על דרשת אבא שאול למלים "יביאהו עד" – "יביא עדודה [ארורה/ערעורה] לבית דין", מנהל רב האי גאון מחקר בלשני ופילולוגי מקיף, עתיר מובאות ותובנות לשוניות (בהן ערעור גרוניות ומעתקים בין לשונות). הוא דן במילה "עדודה" וגרסותיה בבבלי בישיבות הגאונים, מכריע לפי גרסת המכילתא עדידה, ומפרש שמדובר בשרידי הבהמה שנטרפה. ככל הנראה הפירוש המקורי לאותה עדודה הוא שורש נשכח שפירושו חתיכה, ראו פירושו של אפשטיין בדיון אצל חברנו עוזי פוקס, תלמודם של גאונים עמ' 412.
אולם הגאון מציע אטימולוגיות אחרות, וביניהן הוא מביא את פירוש הגמ' בבא בתרא עג ע"א על לשון המשנה ב"ב ה, א: המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס. הגמרא מפרשת שם "מאי נס, אדארא" – כך בלשון הגאון לפנינו, ובדפוסי הגמ' שלנו "אדרא", ואפשטיין בהערה על אתר מעיר שלאור דברי הגאון הקודמים ("ואית נמי דמפרשין לה לשון עדריאתא אדריאתא") יש לגרוס ערריאתא, ארריאתא, היינו לפי הגאון בד או בלשוננו דגל. כאן מצטט הגאון גם את הסוגיה שלנו בשבועות: "איתו ליה תלת עשר אדריאתא [אפשטיין: צ"ל ערריתא, ארריאתא], תיבנא.