א. חליל = אבוב. לענ"ד הנושא עלה כבר במסכת סוכה אך עבר הרבה זמן וזמני קצר מאד. חליל מלשון חלול ולא משום מתיקות קולו שהוא טעם נוסף. ואבוב משום שהוא נבוב והיינו הך. מה אם כן ההבדל בין נבוב וחלול ?
הלולאות של קרסי המשכן היו [ח]לול[א]ות, ואילו המזבח היה "נבוב לוחות".
הלולאות עיקרן חללן ולא הפתיל המקיף, כי העיקר הוא מה שנכנס לתוך חללן לשם חיבור. המזבח היה נבוב כי מה שבתוכו הוא אפר הקרבנות ואדמה והעיקר הוא הציפוי והדופן שתהא מנחושת. אם כן כאשר מתיחסים לדופן צריך להשתמש בכינוי אבוב, נבוב, ענוב וכדו' ואילו כאשר מתיחסים בעיקר לתוכן צריך להשתמש בכינוי חלול, לול, לולאה וכדו'. ברם היות וסו"ס קיימת חפיפה במשמעויות משתמשים בשני השורשים. אשמח לקרוא הרחבת הסבר מהלשונאים באתר.
ב. רק החליל שהוא כלי נגינה שימש מימי משרע"ה ובשנים עשר יום בשנה ונחשב "עבודה" כחלק מעבודת הקרבנות ולא רק סיוע.ואילו כלי נגינה אחרים דוגמת הנבלים והכנורות - לא. ההבדל - למסקנת הגמרא ( בסוכה ) עיקר שירה בפה ולא בכלי, והיות ורק החליל הוא כלי נגינה פומי לעומת הנבל והכנור, לכן רק הוא מהוה למרות היותו כלי חלק מהעבודה. כדי שהנגינה תיחשב "עבודה" היא צריכה להיות "נשמתית" כלומר יוצאת ומבטאת את עומק נשמת האדם ולכן עיקר שירה היא בפה. ממילא ברור שעיקר השירה אינה עניין שכלי וידני כבעת נגינה בכלי אלא "עבודה" המערבת גוף ונשמה כאחד.
זו אולי גם הסיבה שניגנו דווקא בכלי עץ ולא מצופים.
ג. כבר ראינו שנגינה בכלי היא עניין חיצוני לאדם ואילו נגינה בשיר בפה היא פנימית ומתוך האדם. זה ההבדל בין מזמור לדוד ל-לדוד מזמור, כאשר בשעה שדוד התעורר משנתו בחצות ע"י שרוח צפונית היתה מנגנת בכנורו היה זה התעוררות שמלמעלה וכאשר היה מתגבר ואומר שירות ותשבחות מעצמו היה זה התעוררות עצמית - מלמטה.