בבית הבחירה למאירי מסכת בבא קמא דף כג ע"ב:
"כבר כתבנו הרבה פעמים שהשן חיובו בחצר הנזק ולא בחצר אחרת כל שכן בחצר המזיק למדת שפי פרה האוכלת ברשות הנזק חייבת נזק שלם ואין אומרין שפי פרה רשות המזיק אף בביתו של נזק שאם כן אין לך שן גמורה חייבת ואם מפני נתחככה בכותל וטנפה פירות להנאתה אין אלו אלא תולדות שהרי אין כאן ביעור לגמרי ועיקר השן נאמר בה כאשר יבער הגלל עד תמו ואף על פי שאפשר לפרש בשבירה או במחיקת החקוי מכל וכל מ"מ אין זה אב אלא תולדה".

ומכח כמה קושיות אכן פירש את הסוגיה באופן שונה בתוספות תלמיד ר"ת (בשיטת הקדמונים) שם:
..."אלא הכי הוה מיבעיא להו, אם נכנסה פרה בחצר הניזק ובא אדם ונתן לתוך פיה פירות בעל הבית ואכלתם מהו. מי חשבינן לפירי כאילו אכתי קיימין בחצר הניזק, וכשלועסתן ובולעתם חייבת"...

ובפני יהושע שם:
"בגמרא ותפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא להו וכו' שן דחייב רחמנא היכי משכחת ליה ע"כ. לשון הש"ס בכאן תמוה מאד כמו שכתבו התוס' ואף לפירושם הלשון דחוק מאד כמ"ש הם בעצמם, אבל הנראה מזה דפשיטא ליה להש"ס דכל היכא שהבהמה לוקחת ואוכלת מיד לית דינא ולית דיינא דבתר אכילה אזלינן א"נ אף על גב דלא אכלה מיד כיון שבנתינתה לפיה אינו ראוי עוד לאכילה קרינן ביה שפיר וביער בשדה אחר אלא דוקא כאן גבי כלב שנטל חררה כיון שהכלב הולך עם החררה למקום אחר והיא שלימה בפיו א"כ לא נראה לחייבו אשעת לקיחה כיון שהחררה היתה בעין ואפשר להצילה אלא עיקר החיוב חל כיון שהניחה בגדיש...".