[המאמר אינו מוגה בצורה מושלמת בלשון ובתוכן, ואשמח לקבל הארות והערות.]

בס"ד

מאמר לסיום מסכת ביצה

א. המשנה האחרונה במסכת ביצה עוסקת בדיני מוקצה, בה נאמר שאין משקים ושוחטים את המדבריות ביו"ט, אלא רק את הבייתות, וזאת משום שהמדבריות הם מוקצות.
והקשו המפרשים, דהרי פרק משילין שבו מסתיימת המסכת אינו עוסק בדיני טלטול מוקצה, אלא בדיני טירחא ביו"ט, ומפני מה בחר רבי לסיים את המסכת דוקא במשנה העוסקת בדין מוקצה שאינה מענייני הפרק המדובר.

ב. המסכת מסתיימת במחלוקת רבי ורבנן, האם הבייתות הינם רק אלו שחוזרות כל לילה לתחום כדברי רבנן, או שגם הבהמות היצאות בפסח וחוזרות ברביע הראשון של השנה נקראות בייתות, ורק הללו שכל השנה יוצאות מחוץ לתחום, הן נקראות בייתות כדברי רבי.
כמו כן יש להבין מהו יסוד המחלוקת בדין זה, האם ביתות הם רק אלו החוזרות כל יום או גם אחת לחצי שנה.
וכן מהו המיוחד שמסכת ביצה מסיימת את דיבורה דוקא במחלוקת זו, ולהלן יתבאר מדברי המהר"ל שכל נידון הובא בדוקא במקום המיוחד לו.

ג. האחרונים העירו, שהרי דעת רבנן נאמרה כבר בתחילת הברייתא קודם דברי רבי, ובכל זאת לאחר שהובאו דברי רבי, חזרו רבנן לומר את שיטתם, באומרם "לא מדבריות הן", יש להבין מהי ההוספה הזאת לאחר שכבר אמרו למעלה שהן מדבריות.
ובמיוחד שבזה מסיימת המסכת ויש להתבונן האם יש בדברים הללו איזה שייכות מיוחדת ומשום כך נקבעו בסוף המסכת.

ד. המהר"ל בריש מסכת שבת כתב, שסדר המשנה מדוקדק הוא עד מאד, ורבי הקד' בסידורו דברי המשנה הקפיד לסדר כל דבר במקום המיוחד לו, ואם אנו רואים שמסכת שבת פותחת בדין הוצאה מרשות לרשות, הייינו משום שהמיוחד בשבת יותר משאר המועדים הוא בדיני הוצאה, ועל כן המסכת פותחת במה שמיוחד לשבת שזהו דיני הוצאה.
וכן אם אנו רואים שמסכת ביצה פותחת במשנה "בביצה שנולדה ביו"ט", היינו שיש בדין הזה דבר המיוחד במיוחד ליו"ט, ולכן בכך פותחים את המסכת שעוסקת בדיני יו"ט, וכן אותו יסוד שייך גם לגבי סיום המסכת, אם המסכת מסיימת בדיני מוקצה, ובמחלוקת התנאים האם בייתות הם רק אלו החוזרות כל יום או גם אלו החוזרות אחת לחצי שנה, הרי שייך במיוחד לסיום מסכת ביצה.

ה. והנה בעצם המסכת. יש פעמים שרואים שזה ששבת חמורה יותר מיו"ט, זוהי הסיבה להחמיר בשבת יותר, ולפעמים הוא להיפך שדווקא הדבר שיו"ט קל יותר משבת, זוהי סיבה להקל.
ובגמרא בדף לה, ב נאמר במפורש באותו ספק שיש מקום לומר שני צדדים הפוכים, בתחילה נאמר, "א"נ התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות שרי משום שבת דחמירא, ולא אתי לזלזולי ביה, אבל יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל, לא".
ואילו בסמוך לכך בגמ' בדף לו, א נאמר, "התם הוא בשבת דאסור משום דחמיר, אבל יום טוב דקיל שפיר דמי". ונראה שאכן יש שני צדדים בדבר, גם צד להקל, וגם צד להחמיר ביו"ט מאותה סיבה עצמה. ויש לבאר הדבר.

ו. כמו כן ברישא של המשנה בדף לו, ב נאמר, שילפינן איסור דרבנן משבת ליו"ט, ובסיפא שילפינן מיו"ט לשבת, דהמשנה פותחת באומרה - כל שחייבים עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת, חייבין עליו ביו"ט, ואילו בסוף המשנה נאמר - כל אלו ביו"ט אמרו, קל וחומר בשבת.
והתוס' יו"ט הקשה קושיא זאת, ויהיה התירוץ אשר יהיה, מכל מקום מוכח במשנה בשנית, שמחד דווקא המקור לגזירות דרבנן הוא משבת ליו"ט, ואילו בפעם האחרת הוא מיו"ט לשבת, ובוודאי שיש למשנה עניין מיוחד להזכיר את שני הצדדים באותה משנה.

ז. אם נשווה את מסכת ביצה ודיני יו"ט השנויים בה, למסכת שבת ולדיני שבת השנויים שם, נראה שבשבת הדינים יותר מוגדרים, ויותר ברורים מה מותר מה אסור, ומהי מלאכה ומהי לא נקראת מלאכה מה גזרו ומה לא.
ואילו ביו"ט החילוקים בהגדרות איזה מעשה מותר ואיזה מעשה אסור, הם פחות מוגדרים בבירור ויותר דקים, יש פעמים שבקצת טירחא נוספת, כבר אוסר לעשות מעשה, והוא נהפך למעשה חול או לטירחא יתירה.
ובכלל כל המציאות הזאת שכלל המלאכות נאסרו ביו"ט, אבל צורך אוכל נפש מותר. ואילו בשבת כל מה שמיפר את השביתה של האדם חוץ מפיקוח נפש נאסר.