''דף יומי'' מציון

''דף יומי'' מציון / הרב אברהם גיסר

מקור: הצופה 24/2/2005

את ההצעה ללימוד דף יומי אחיד ועקיב הציג הרב הגדול והדגול, הרב יהודא מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, בפני ועידת "אגודת ישראל" בווינה, תרפ"ג. ההצעה כבשה את הלבבות. מחזור הלימוד הראשון נפתח בראשות האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור, בערב ראש השנה תרפ"ד ונמשך עד ט"ו בשבט תרצ"א. הסיום הראשון היה גם הסיום היחיד שהר"מ שפירא זצ"ל, ראש ישיבת "חכמי לובלין" ורבה של לובלין, השתתף בו. הסיום המרכזי הזה נערך ברוב שמחה והתרגשות בהיכל המפואר של הישיבה החדשה "ישיבת חכמי לובלין" אשר נחנכה ביום כ"ח בסיוון תר"צ.
בכל אתר ואתר נערכים עתה עשרות אלפי יהודים ליום הסיום וליום התחלת מחזור הלימוד החדש אשר יצוין ביום כ' באדר א' הבא עלינו לטובה. לאחרונה פורסם (במדור זה ש.ש.) כי תיערך חגיגה מרכזית בהשתתפות אישי תורה ואישי ציבור רבים בבניין "ישיבת חכמי לובלין" אשר בלובלין.
במעמד זה צפויים להשתתף כאלף אורחים המגיעים מישראל וממדינות רבות אחרות.
טקס זה, דווקא בגלל סמליותו הרבה, דורש זהירות ומחייב הסתייגות.
זהירות על שום מה? על שום שמיררו הגויים את חיי אבותינו בפולין ובכל מקומות גלותם ושפכו את דמם כמים ועבדו בהם בפרך. על כן ציוונו מי שגאלנו וגאל את אבותינו משם שלא נשוב לשם עוד. על כן חייב אדם בכל דור ודור, ובוודאי בדור הזה, לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מפולין ומכל גאיות ההריגה והביאו ה' ברחמיו וברוב חסדיו לשבת בארץ ישראל אשר הוריש לנו והיטיב עמנו מאבותינו.
לעתים ישנה נטייה אצל אנשים יהודים לרומם ולהלל את ימי ישיבתנו במצרים ואת הטוב והחסד שהיו מנת חלקנו שם. ובפרט, לרומם ולקדש את עולם התורה הגדול שהיה ואיננו. חשש גדול יש בלבי כי יקומו אנשים טובים, אשר מתוך פרץ של נוסטלגיה ומשיכה אל העבר, יבקשו לחדש לימוד ופעילות ב"ישיבת חכמי לובלין" אשר בעמק הבכא. משל למה הדבר דומה? לנסיעה לשם עריכת סדר פסח בקהיר על גדת היאור, כדי "להראות" למצרים ולעולם. או להזמנת "נופש פסח" על גדות הדנייפר או הדנובה האדומים ממכת דם של יהודים. ישנה "אופנה" כזו, להתרפק בערגה על פשמישיל וברסלב ולחשוב "הימים הראשונים היו טובים מאלה" ח"ו.
ביום ז' במרחשוון תרצ"ד נפטר בחטף הר"מ שפירא. שלוש שנים וחצי לאחר ייסוד הישיבה. הוא נאסף לפני בוא הרעה הגדולה. "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה נז). פחות מעשר שנים מאז היווסדה, בחודש אדר ת"ש, נסגרה הישיבה בפקודת הצורר. כל ספרי הישיבה "עקד ישיבת חכמי לובלין" עשרות אלפי ספרים יקרי ערך ונדירים הושלכו החוצה אל החצר. עשרים שעות השתוללו הלהבות ולקול בכיים של אלפי יהודים הוצת הכול. התלמידים נפוצו לכל עבר וגורלם היה כגורל כל בית ישראל להרג ואובדן.
כאשר קוראים את מכתביו ואת כרוזיו של הר"מ שפירא זצ"ל נוכחים לראות כמה גדולה הטרגדיה. כמה הושקע הכול במקום הלא נכון ובעיקר בזמן הלא נכון. וכך כתב: "הישיבה העולמית בלובלין תרים שוב, עם פתיחת שעריה את קרן התורה, תחדש מסורת קדומים מפוארה של לובלין המעטירה. היא תיהפך למרכז התורה אשר במסגרתו יתלכדו טובי ובחירי הכוחות הרוחניים הצעירים של עמנו... עצום ורב משמעות הוא רגע נשגב זה... מה גרנדיוזי היום המאושר, הנה הגיע היום הגדול, הגיעה השעה ההיסטורית שאחרי נדודים ארוכים חוזרת תורה לאכסניה שלה, שוב מתמקם אוהל מועד באכסניה של תורה עתיקת יומין, בתוככי לובלין עתירת היחס...".
לרגל חנוכת הישיבה, שלח הר"מ שפירא מכתב הזמנה למרן הראי"ה קוק זצ"ל. המכתב נפתח בתוארי כבוד אלה: חכימא דיהודאי, רב האי גאון ודגול מרבבות קודש, שר התורה ופאר הדור, מרא דארעא ישראל וכו'. הכותב מבשר לראי"ה על יום חנוכת הישיבה בלובלין ומבקשו: "יאציל נא כבוד גאון תורתו מהודו עלינו... ישא נא כפיו הטהורות בתפילה ויברך גבולנו בתלמידים הגונים וגדול יהיה כבוד הבית שיגדלו בו תורה ויראה".
בשולי מכתב זה נכתב (כנראה על ידי מזכירו של הראי"ה): "נשלחה טלגרמה: מז"ט יגדיל תורה ויאדיר". זו התייחסות רשמית קצרה.
לפני הוועידה בתרפ"ג שלח הראי"ה איגרת ארוכה ונרגשת אל גדולי ישראל ופעילי אגו"י אשר התכנסו בווינה. האיגרת כולה רצופה דברי חיבה והתקשרות, כדרכו, לכינון שיתוף פעולה אמיתי בין "אגודת ישראל" שהוא נמנה על "מועצת גדולי התורה" שלה לבין הבניין והתחייה של היישוב המתכונן בארץ ישראל. בין יתר דברי האיגרת הוא כותב לאמור: "הנני מלא תקווה שתדע הכנסייה הקדושה לתקן לימים הבעל"ט שקשר הקודש שבינינו יהיה איתן ומסודר...
והנה לא אמנע מלהעיר את כתר"ה כי אחד המפעלים שהזמן גרמא לחדש אותם בא"י כעת ובעקו"ת ירושלים ת"ו בייחוד, הוא ייסוד ישיבה גדולה מרכזית בעד כל בני הגולה, וכבר ביארתי... קצת מהנימוקים הגדולים המכריחים אותנו לדרוש כעת מכלל עם ה' שישתדלו לעשות את ירושלים עיר הקודש להאכסניה של תורה היותר גדולה והיותר מפוארה בישראל. ומה נכבד יהיה הדבר אם מאת כנסייתכם הקדושה תצא עזרה ותעמולה לכונן את היסוד הקדוש הזה אשר ממנו תוצאות כל אחרית ותקווה לבית ישראל ולתורתנו הקדושה בהר צבי קודש, בע"ה".
והנה מה רבה הייתה אכזבתו ושברו של הראי"ה בראותו את החלטות האספה הנ"ל ואת העידוד הרב להקמת "ישיבת חכמי לובלין". בכרוז ה"היסטורי" כתב הר"מ שפירא: "בעזה"י פה בלובלין נושאים אנו מבטנו אל ימי קדם. אל תקופת הזהב שבה חי ועד ארבע ארצות ונתקיימה אז בפה ישיבת תבל ששימשה למרכז התורה בפולין וגם יצאה ממנה הוראה ותורה לכל בית ישראל".
לובלין תחת ירושלים ופולין תחת ארץ ישראל וכעבור כמה שנים אפר תחת פאר לאסוננו כי רב.
היו גם רבים וטובים מראשי הישיבות בליטא שהתנגדו לישיבה החדשה והמפוארת אשר תקום בשעה שהישיבות הוותיקות ועתירות היחס נאבקות על קיומן מתוך מצוקות קשות מאוד. אולם התייצבותם החד-משמעית של אדמו"רי פולין ובראשם האדמו"ר מגור והאדמו"ר מצ'ורטקוב מאחורי הר"מ שפירא חתמה את הוויכוח.
את כל אלה יש לזכור בבואנו עתה לציין את חג שמחת התורה של סיום הדף היומי. התורה ב"ה כבר איננה מרחפת בעולם ללא בית. יש לה בית, בית מפואר בארץ ישראל ובירושלים. כבר לא "גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר" אלא שני "עצי חיים" מימינה ומשמאלה אשר נוטעים את התורה בארץ ישראל. הכינוס בלובלין צריך להעלות את זכרו המבורך של מייסד הדף היומי ולהודיע לכל עולם התורה והיהדות "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", מעתה ועד עולם. אמן.