סקר
התחלת מסכת סנהדרין
הקלה משמעותית לאחר ה"בבות"!
הכל קשה ומעניין באותה מידה
יותר קשה מה"בבות"
כבר מתגעגע ל"בבות"


 
מפעל הדף היומי

למה אני לומד גמרא?

למה אני לומד גמרא? / כלאב הלבני


מקור: אתר סרוגים, יב אב תשע"ב

חגיגות סיום הש"ס של ה"דף היומי" מסכמות מעל שבע שנות עמל יום יומי. המירוץ התמידי אחר קצב הלימוד הבלתי מתפשר אינו מאפשר מנוחה רבה כדי ללבן סוגיות יסוד, המונחות בבסיס המפעל. עם אירועי הסיום הש"ס, כדאי להתעכב למספר דקות, לערוך מעין חשבון נפש 'למדני'. מדוע אנו שמחים? על מה התאמצנו? למה אני לומד גמרא?

ברמה העקרונית, התשובה פשוטה. "נפנו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ ע"ב). ללימוד השפעה מעשית. תן דעתך: בעולם אידיאלי, התורה שבעל פה מתווכת בין הווי הדתי, בין ההלכה, למציאות המשתנה והמורכבת. ההלכה הקדומה, הראשונית – התורה שבכתב – ניתנה במציאות היסטורית ספציפית, למשה בסיני, ומטבעה, מושרשת בה. ממילא, תפקידה – מחויבותה – של התורה שבעל פה היא, לוודא שההלכה תישאר רלוונטית לכל דור ודור, לאלו שעולמם אינו דומה כלל לזה של יוצאי מצרים. לולא התורה שבעל פה, לולא הרלוונטיות שהיא מאפשרת, בלתי-אפשרי יהיה לדרוש ולצפות מאדם לאמץ לעצמו אורח חיים הלכתי.

בהתאם, גופי ההלכה העיקריים – התורה שבעל פה – חייבים להיות דינאמיים, מסוגלים להתפתח ולהשתכלל. בהתאם, גופי ההלכה חייבים להיות אוראליים, ולא אסורים באזיקיה של המילה הכתובה.

ברור, כי באותו עולם אידיאלי, דברי הגמרא אינם מחייבים מבחינה מעשית: הרי ההלכה אינה מאובנת, אינה מקובעת בחיבור בן אלף וחמש מאות שנה. אך עודם בעלי חשיבות. הגמרא מהווה תצוגה מרשימה של פרשנויות, של השתקפויות של עולם ההלכה במציאויות היסטוריות מסוימות – רוצה לומר, תקדימים קריטיים עבור הפוסק המודרני בעולם ההלכה האידיאלי. כדאי שהמתמודד עם סוגיה הלכתית בשנת תשע"א ידע כיצד התמודדו קודמיו עם סוגיה מקבילה – גם אם בן דורנו מחליט לדחות את פסקם מכל וכל.

מה מייחד את הגמרא בעולם ההלכה האידיאלי: מדוע היא עדיפה מטקסטים, מתקדימים הלכתיים, אחרים? בראש ובראשונה, בשל היקפה. הגמרא תופסת יותר נפח מחיבורים אחרים, וממילא, מציעה יותר חומר ללומד. ובכלל זה – הפירושים הרבים על הגמרא, המבארים, מוסיפים, מסייגים. אמנם, לא ברור אם ריבוי הפירושים נובע מעשירותה של הגמרא, או שמא עשירותה של הגמרא נובעת מריבוי הפירושים עליה – אך אין ספק כי אלו תורמים רבות ללומד. ולא רק מבחינה כמותית: הפוסק המודרני ודאי חפץ לדעת כיצד קודמיו הבינו את הגמרא, כיצד קודמיו הבינו את עולמם ההלכתי של חז"ל, וכן, כיצד קודמיו תרגמו את הגמרא למונחים הרלוונטיים עבורם.

נוסף לכך, שונה הגמרא מחיבורים הלכתיים אחרים, משום שהיא מורכבת מחומרים השייכים לתקופות היסטוריות שונות. לפיכך, נחשף הפוסק המודרני לעולם ההלכה בימיו של רבי עקיבא, ולעולם ההלכה בימיו של אביי, ולעולם ההלכה בימיו של רבינא. בכל עמוד ועמוד, מסוגל הלומד להבחין ברבדיו השונים של התלמוד – ודרכם, להתפתחותה של ההלכה, למפגש התמידי בינה לבין המציאויות המתחדשות לבקרים, למפעלה של התורה שבעל פה. התועלת בלימוד גמרא ברורה: הגמרא מספקת לפוסק המודרני תקדימים הלכתיים שונים ומגוונים; הגמרא מספקת לפוסק המודרני את האפשרות לעקוב אחרי התקדמותה של ההלכה בימי חז"ל – ופותחת לו צוהר להמשך התקדמותה בימיו. ומשום שדווקא הגמרא משקפת את התורה שבעל פה – בתפקודה המיועד והאידיאלי – בצורה הרבה יותר נאמנה מכל חיבור הלכתי אחר, הפוסק המודרני חייב לה אמונים, חייב לכבדה, חייב ללמדה.

המפתח את עולם ההלכה, המוסיף נדבך לתורה שבעל פה, הינו שותף לקב"ה. ה' נתן תורה בסיני – ה' יצר את עולם ההלכה באמצעות התורה שבכתב. ה' יצר עולם יש מאין – ובשל כך, אנו מייחסים חשיבות טקסית-פולחנית לתורה שבכתב: אנו כותבים אותו על קלף מיוחד, אנו קמים לכבודו, אנו קוראים אותו בציבור, אנו 'מסיימים' אותו כל שנה. אולם, מלאכת פיתוחה, יצירת יש מיש, מלאכת התאמת עולם ההלכה למציאות, הוטלה על מקבליה. "'לא בשמים היא'… אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני" (בבא מציע אנט ע"ב). למן הרגע שניתנה בסיני, עברה התורה מרשות שמים לרשות בשר ודם. הפוסק המודרני ממשיך את התהליך שהתחיל הקב"ה.

למה אני לומד גמרא?

הרי עולם ההלכה המודרני איננו האידיאלי. התורה שבעל פה הועלתה על הכתב, הוצבו לה גבולות, התחלה, אמצע וסוף כבכל יצירה ספרותית. זכתה ליחס קנוני: כל חיבור שהתיימר להקיף את ההלכה בשלמותה, לסיים, כביכול, את הדיון ההלכתי, הוליד פירושים על גבי פירושים סביבו. ההלכה נהייתה מקובעת ולא דינאמית – עיקרה בטקסט ולא במציאות. הפוסק המודרני מתמקד במילה הכתובה – שמטבעה, מעוגנת בזמן מסוים, במקום מסוים – ואינו מתפנה להתמודדות ישירה עם המציאות. כך פוסק הרמב"ם, יקבע, חרף השוני הברור בין עולמו של הרמב"ם במאה השתים עשרה לעולמנו במאה העשרים ואחת.

דווקא מצב דיעבדי זה, בו המילה הכתובה הועלתה על נס, מחייב השקעה רבה בלימוד גמרא. אמנם, אנו מחיובים לדברי הגמרא – אך בידינו היכולת לקבוע מהם בדיוק 'דברי הגמרא'. לא ניתן לחלוק חזיתית על התלמוד, אבל ניתן לפרש אותו – ולמעשה, לעצב אותו. אם ההתחדשויות ההלכתיות הנחוצות חייבות לעבור דרך הגמרא, אזי שעל הפוסק המודרני לגלות כיצד הגמרא מאפשרת אותן – מתוך אמונה, כמובן, כי אם ההתחדשות ההלכתית אכן נחוצה, הגמרא לא תסתור אותה מיניה וביה. על הפוסק המודרני לעמול בלימוד גמרא, עליו לרדת לעומקה, כדי שיוכל לפרש אותה כדבעי. וודאי, שגם באמצעות הלימוד מתוך מגמה פרשנית-מעשית, נהיה הלומד שותף בתהליך שהתחיל הקב"ה, כמבואר לעיל.

מדוע עדיף פירוש הגמרא על פני פירוש חיבורים הלכתיים אחרים? שוב, בראש ובראשונה, בשל היקפה. הגמרא – ובכללה, גם פירושיה הרבים – מציעה לפוסק אפשרויות פרשניות נרחבות ומגוונות. כמו כן, בניגוד לחיבורים הלכתיים אחרים, הגמרא מציינת את הדעות שלא התקבלו להלכה כמעט בכל סוגיה וסוגיה. דעות אלה מהוות נכס יקר לפוסק המודרני. ככל הנראה, הן נשמרו, למרות שלא אומצו, כדי שפוסקים מאוחרים יוכלו להישען עליהן במידת הצורך. כך מבואר במסכת עדויות:

ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו… (פ"א מ"ה).

ומרחיב הראב"ד על אתר:

ואפשר כמו כן לומר… שאם יראה לב"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד, הראשון יסמוך עליו – כלומר, יקבע הלכה כמותו, כמו שמצינו באמוראים האחרונים שהן קובעים הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות, ואע"פ שהמרובים חולקים עליהם. ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון, לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים.

כמובן, שהפוסק המודרני, המחויב, ברמה העקרונית, להלכה שהתקבלה, חייב ללמוד היטב את דעת המיעוט. הוא חייב להבין כיצד ומתי ניתן ליישמה, כיצד ומתי ניתן לחרוג מן ההלכה המקובלת. על כל פנים, לגמרא יתרון מובהק על פני טקסטים הלכתיים אחרים עבור הפוסק הכבול למילה הכתובה, בפריסתה אפשרויות פסיקה רבות לפניו.

למה אני לומד גמרא?

למען גילוי נאות: איני פוסק (למעט במקרים מזדמנים, בלית ברירה). איני מייחס משמעות מעשית ללימוד הגמרא היום-יומי שלי – לא ברמה האידיאלית, ולא ברמה המציאותית. ובכל זאת, אני לומד. ורואה ערך בלימודי.

לימוד הגמרא גורם לי לסיפוק אינטלקטואלי ותחושת השתייכות. ברובד הבסיסי ביותר: לסיפוק אינטלקטואלי, בעומדי נפעם מול חומר כה רב, בניסיוני להבינו, לנתחו, לרדת לעומקו. מבחינה למדנית, אם לא מבחינה מעשית, הגמרא אינה מקובעת, אלא אינסופית: כל פירוש חדש, כל חידוש נפלא, מוסיף נדבך למושג 'גמרא' וזכאי להתייחסות מצידי. ותחושת השתייכות, למסורת לימוד הגמרא שמלווה את עם ישראל לדורי דורות, ללא הפסקה – בניגוד לתחומי לימוד אחרים. כאשר הרב יהודה עמיטל זצ"ל נשאל מדוע יש להשקיע את רוב עמלנו, כלומדי תורה, בלימוד הגמרא, ענה בפשטות, שהיסטורית, לימוד הגמרא בורך בהתמדה, בהמשכיות – מה שאין כן, לדוגמה, בלימוד תנ"ך. מכך הסיק שסגולה כלשהיא מאפיינת ומייחדת את לימוד הגמרא – והרב עמיטל לא ראה כל צורך להגדירה – אשר מצדיקה ומחייבות אותו.

ברם, עיקר סיפוקי מלימוד הגמרא אינו נובע מענוותנותי, מתחושת קטנותי מול הטקסט התלמודי, מהיותי מביט נדהם ושותף זוטר במסורת עתיקת יומין. איני רואה את עצמי אך ורק ככפוף לגמרא, אלא – ואולי בעיקר – כחלק פעיל בתוכה. כלומד, אני מסוגל לבחור למקם את עצמי בכל נקודי בציר ההיסטורי, בכל שלב בהתפתחות הגמרא. אני יכול להתווכח עם התנאים, לדון עם הראשונים. דווקא משום שאין ללימודי נפקא-מינה מעשית, כל האופציות התיאורטיות פתוחות בפניי. כל עוד שעיסוקיי אינטלקטואלי גרידא, איני מחויב לגשת לטקסט מתוך יראת כבוד משתקת, אלא כשווה, סומך על עצמי, על תבונתי. אנתח את הכתובים לפי יכולתי וכוחותיי, גם אם אגיע למסקנה המנוגדת לזו של רבי יהושע; אגש לחידושי הרמב"ן לבדי, ללא תיווכו של קצות החושן. ואחר-כך, אם אחפוץ, אוכל לשוב על עקבותיי, אעמוד על שיטת רבי יהושע דרך עיניו של רבי יוחנן; אגש לרמב"ן דרך המשקפת שמציע הקצות. כפי שציינו, רק הגמרא מאפשרת לי לעשות זאת, בזכות עשירותה הכמותית ורבדיה ההיסטוריים.

אני לומד כדי לייצור, כדי להגיע למסקנות ועמדות אישיות, ולא רק כדי להבין. ההבנה אינה אלא השלב הראשוני בלימודי. ברצוני לחדש ולהוסיף, ולא רק לעיין בכתביהם של אחרים, גדולים ככל שיהיו. ברצוני למקם את עצמי בשיח התלמודי. והאפשרויות לכך הרבה יותר מגוונות, הרבה יותר זמינות, אם אתייחס לעצמי כשווה בין שווים, ולא כתלמיד הנע סחור-סחור סביב דברי רבו.

כיוצר, אני שותף למלאכה האדירה של פיתוח התורה שבעל פה, לפחות מבחינה למדנית. אני מוסיף משלי – כפי שעשו חכמינו בכל הדורות. וכיוצר, כמחדש, אני שותף, לפחות ברמה האינטלקטואלית, לקב"ה. כפי שהוא ברא, גם אני בורא.

ולכן אני לומד גמרא.


עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר