דף ח עמוד א
* רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ורבי שמעון ורבי עקיבא - כולם סוברים "יש אם למקרא".
* הזורק אבן לרשות הרבים והרג אדם - נחשב להורג במזיד, ואת דברי המשנה שאמרה שדינו שחייב גלות כדין הורג בשגגה מעמידה הגמרא במקרה מיוחד.
* מהמילה "וּמָצָא" לומדת הברייתא שרק באופן שהיה הנהרג במקום ההריגה קודם לכן, ולאחר מכן נשל הברזל מן העץ ומצאו והרגו, גולה ההורגו, אך במקרה בו הגיע למקום ההריגה לאחר שכבר נזרקה האבן או הברזל פטור מגלות.
* "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים..." - הגמרא מביאה שני הסברים לכך שמדובר בחטיבת עצים של רשות ולא של חובה.
דף ח עמוד ב
* טבול יום או מחוסר כיפורים שנכנס למקדש - חייב כרת.
* בעמוד זה מובאת לישנא שניה (בניגוד ללישנא שבעמוד א) כלפי מה נאמרה שאלת "ההוא מרבנן" ותשובת רבא והסוגיה שלאחריה.
* בן שלמד אומנות וכעת אביו מלמדו אומנות אחרת והכהו על שאינו לומד כראוי והרגו בשגגה - גולה.
* במשנה נאמר שבן ההורג את אביו בשוגג חייב גלות, והגמרא מקשה על כך מברייתא, ומביאה שני תירוצים.
* עבד כנעני וכותי שהרגו ישראל בשוגג או שהרגם ישראל בשוגג - ההורג חייב גלות.