דף כח עמוד א
* לדעת רבא: "סימנין - דאורייתא" (מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד הוא דין מהתורה).
* לדעת רבי מאיר: על המוצא להכריז שמצא אבדה עד שישמעו על כך שכני המקום שנמצאת בו האבדה.
* במשנה נאמר שלוקח שלושה ימים ללכת מהמקדש עד לבית הכי רחוק, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת תענית בה נאמר שלוקח חמישה עשר יום, ומביאה כמה תירוצים.
* רבינא מדייק (מדברי רבי יהודה שבמשנה) שכשמכריז המוצא על אבדתו עליו להזכיר את שם החפץ שמצא, אך רבא טוען שדיוק זה לא הכרחי וייתכן שעליו רק להכריז שמצא אבדה מבלי להזכיר את שם החפץ. (ויש בכך מחלוקת אמוראים בעמוד ב).
דף כח עמוד ב
* משחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזים על מציאת אבדה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ולא בבית המקדש), ומשרבו האנסים (שאונסים את מוצאי האבדות ולוקחים אותן מהם) התקינו שיהיו מודיעים לשכניו ולמיודעיו ודיו.
* בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה היה נותן סימנים ונוטלה, משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא עדים שאתה לא רמאי ורק לאחר מכן תיטול את האבדה.
* במשנה נאמר "כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל" ,ובגמרא מפורט עד מתי עליו לשמור על אבדה מסוג זה (ומסוגים נוספים) ולא למוכרה.