דף יז עמוד א
* הגמרא מבררת מה הדין כאשר אמרו בית דין לנתבע "צא תן לו" או "חייב אתה ליתן לו" ואמר "פרעתי".
* אמר אדם לחברו "מנה לי בידך", והלה אומר "אין לך בידי כלום", והעדים מעידים אותו שיש לו, וחזר ואמר "פרעתי" - הוחזק כפרן לאותו ממון (ואין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים).
* היה חייב לחברו שבועה בבית דין, ולאחר זמן אמר "נשבעתי", והעדים מעידים אותו שלא נשבע - הוחזק כפרן לאותה שבועה (אינו נאמן בדבריו עד שיביא עדים שנשבע).
* לדעת רבי יוחנן: המוצא שטר חוב וכתוב בו הנפק (אישור בית הדין שנתקיים השטר בפניהם), ותאריך השטר הוא מהיום - יחזירו לבעלים (ואין חוששים שנפרע החוב היום קודם לכן), ולדעת רב כהנא דין זה הוא רק כאשר הלווה מודה שעדיין לא פרעו.
דף יז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן (וכך נאמר במשנה בכתובות): מעשה בית דין (=חיוב ממון החל על פי תקנת חכמים) גובים אותו כאילו כתוב בשטר (ולכן הנתבע אינו נאמן לומר "פרעתי" אם אין לו עדים).
* מדברי אביי עולה שאלמנה מן האירוסין זכאית לתשלום כתובה, אך הגמרא (בעמוד זה ובעמוד הבא) לא מוצאת לכך מקור.