סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 
מספר צפיות: 7
דף מו עמוד א
* הגמרא דוחה את הדעה הסוברת ש"תוך זמן כלאחר זמן", וכן דוחה את הצעת רב נחמן שדין זה שנוי במחלוקת תנאים, ורבא מכריע להלכה ש"תוך זמן כלפני זמן".
* רב דימי מנהרדעא מכריע להלכה שאם בדקו קטנה שהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד ולא מצאו לה סימנים אין קובעים שהיא קטנה אלא חוששים שמא היו לה סימנים ונשרו.
* לדעת רב הונא: מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכל את הקדשו - לוקה.

דף מו עמוד ב
* קטן (מבן שתים עשרה שנה ויום אחד) שהקדיש הוא ואכלו אחרים את הקדשו - נחלקו האמוראים אם הם לוקים.
* רבי יוסי הוא התנא ששנה את "סדר עולם", ובה נאמר שתרומה בזמן הזה היא מהתורה, אך רבי יוסי עצמו סובר שתרומה בזמן הזה היא מדרבנן.
מספר צפיות: 9
דף מז עמוד א
* רבנן דבי רב אמרו שאפילו מי שסובר שתרומה בזמן הזה היא מדרבנן, הרי שסובר שדין חלה בזמן הזה הוא מהתורה, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר להיפך (שאפילו מי שסובר שתרומה בזמן הזה היא מהתורה, הרי שסובר שדין חלה בזמן הזה הוא מדרבנן).
* במשנה ובברייתא מובאות דעות שונות בנוגע לסימני הבגרות של אשה.
* לדעת שמואל: אסור לבייש עבדים כנעניים.

דף מז עמוד ב
* רבי הכריע להלכה שהלכה "כדברי כולן להחמיר" - ונחלקו האמוראים באיזה הקשר אמר זאת רבי: האם לגבי המחלוקת (במשנה ובברייתא אצלנו) של סימני הבגרות, או לגבי המחלוקת (במשנה במסכת מעשרות) בדין חצר המחייבת במעשר.
* במשנה ובגמרא מבואר מתי האשה נעשית איילונית ומתי האיש נעשה סריס.
* האמוראים נחלקו האם גם במשנה שלנו העוסקת באיילונית וסריס הכוונה היא מעת לעת (=שנים שלמות מיום אל יום).
* שנה האמורה בקדשים, שנה האמורה בבתי ערי חומה, שתי שנים שבשדה אחוזה, שש שנים שבעבד עברי, וכן שבבן ושבבת - כולן מעת לעת.
מספר צפיות: 3
דף מח עמוד א
* נחלקו האמוראים לגבי מה שנאמר בברייתא בעמוד הקודם (שהשנים שבבן ובבת הן שנים שלימות מעת לעת) אם הכוונה היא לעניין ערכין או לגבי פרק יוצא דופן.
* רבי אלעזר פסק שהלכה כרבי יוסי בן כיפר שאמר משום רבי אליעזר שאין צריך שנים שלימות באיילונית (אלא שנת עשרים שיצאו ממנה שלושים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה).
* במשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מבואר שלדעת רבי מאיר אפשר שיבוא "סימן עליון" בלי שבא "סימן תחתון" (ודינה כקטנה במקרה זה), ולדעת חכמים אי אפשר שיבוא "סימן עליון" בלי שבא "סימן תחתון" (ודינה כגדולה במקרה זה).

דף מח עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך שסומכים על הסימן התחתון.
* הגמרא מביאה ומבארת ברייתא ובה דעות שונות לגבי מי ומתי בודקים את הסימן התחתון.
מספר צפיות: 4
דף מט עמוד א
* הגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר מדוע המשנה (בדף הקודם) חזרה וכתבה שוב את טעמם של חכמים "אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון".
* בעקבות המשנה הקודמת, מובאות מספר משניות החל מדף זה בעלות מבנה דומה (שני דברים דומים, שהאחד מהם אפשר שיהיה בלא האחר, אבל אי אפשר שיהיה האחר בלא הראשון).
* שיעור נקב של "מוציא משקה", שמבטלו מתורת כלי לגבי טומאה, נאמר רק לעניין גיסטרא (=שבר כלי חרס).

דף מט עמוד ב
* הברייתא (מסוף העמוד הקודם) מביאה דעות שונות כיצד בודקים כלי חרס שניקב לידע אם ניקב בשיעור "כונס משקה" (ואז נטהר הכלי מלטמא).
* אצבע יתרה, שאינה נספרת על גב היד - אם יש בה עצם אך אין בה צפורן, ופירשה מגוף האדם במיתתו, מטמא במגע ובמשא אך לא באוהל.
* כלים העשויים למדוד בהם מדת סאה או תרקב - מקבלים טומאת מת אך לא טומאת מדרס (כי לא עשויים לשכיבה או ישיבה).
* ממזר וגר - כשרים לדון דיני ממונות, אך פסולים לדון דיני נפשות.
מספר צפיות: 4
דף נ עמוד א
* המשנה (בסוף העמוד הקודם) היא כדעת רבי מאיר הסובר שסומא באחת מעיניו פסול לדון.
* רבי יוחנן פסק, כמו סתם משנה במסכת סנהדרין, שסומא כשר לדון.
* בשר ודגים וביצים - מטמאין טומאת אוכלים אך לא חייבים במעשרות.
* תאנה וירק - פטורים מפאה אך חייבים במעשרות.

דף נ עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: עולשין (עשב מר) שזרען מתחילה לבהמה ונמלך עליהן לאדם - צריכות מחשבה לכשיתלשו, שיחשוב עליהן לאכילת אדם, ורק אז יטמאו טומאת אוכלים.
* "תרנגולא דאגמתא" - חכמים הכריעו שאסורה באכילה, לאחר שראו שהיא דורסת ואוכלת.
* בברייתא מובאת מחלוקת תנאים אם נבלת עוף טהור טמאה אם לא חשב עליה לאכילה.
מספר צפיות: 5
דף נא עמוד א
* הגמרא מבארת את תשובת חכמים לרבי יוחנן בן נורי (בברייתא שבסוף העמוד הקודם) הדוחים את דעתו שנבלת עוף טהור טמאה אף אם לא חשב עליה לאדם.
* לדעת רבא: רבי יוחנן מודה שלגבי מעשר אם חשב על העולשין בעודם מחוברים לקרקע לייחדם לאדם - מועלת מחשבתו ונתחייבו במעשר.

דף נא עמוד ב
* אוכל העשוי לטעם - לא מטמא טומאת אוכלים, אך "סתם שבת" - מטמאה טומאת אוכלים.
* המשניות בעמוד זה ממשיכות להביא דוגמאות נוספות של שני דברים, שהאחד מהם אפשר שיהיה בלא האחר, אבל אי אפשר שיהיה האחר בלא הראשון.
* מה שנאמר "סנפיר" בתורה (בסימני הטהרה של דגים) זה רק משום "יגדיל תורה ויאדיר" (שהרי אם יש קשקשת יש בודאי גם סנפיר).
* הגמרא מבררת באיזה דבר מצאנו שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו (ומביאה ארבע אפשרויות).
מספר צפיות: 6
דף נב עמוד א
* המשנה חולקת על רבי יוסי הסובר שאשה יכולה לחלוץ גם אם היא קטנה.
* האמוראים נחלקו אם לפסוק הלכה כרבי יהודה שהתיר לקטנה למאן אף לאחר שהביאה שתי שערות ועדיין לא רבה השחור (ואף שנבעלה לאחר שהביאה שתי שערות).
* נחלקו האמוראים אם במקרה שיש גומות אך אין שערות אם היא נחשבת לגדולה.

דף נב עמוד ב
* בברייתא מובאות ארבע דעות של תנאים שנחלקו עד מתי הבת יכולה למאן.
* במשנה מובאות דעות שונות מהו גודל השערות של "שתי שערות" בדינים שונים, ומר עוקבא פוסק שהלכה כדברי כולם להחמיר.
* רבי חנינא בן אנטיגנוס הוא זה שחולק על רבי מאיר וסובר שהמוצאת כתמים בחלוקה אינה חוששת שנעשית זבה גדולה בכתמים אלו.
מספר צפיות: 4
דף נג עמוד א
* לאורך כל העמוד, הגמרא מבארת את המקרה ואת מחלוקת התנאים (שמסוף העמוד הקודם) בנוגע לאשה הרואה כתם בבגדה בגודל של פחות משלושה גריסין גדולים, שנחלקו אם חוששת שנעשית זבה גדולה או לא.
* בין השמשות - לדעת רבי יהודה: משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל, לדעת רבי יוסי: כהרף עין (ונחלקו התנאים בדעת רבי יהודה בן אגרא אם סובר שבין השמשות של רבי יוסי מתחיל לאחר בין השמשות של רבי יהודה או במהלך בין השמשות של רבי יהודה).

דף נג עמוד ב
* הרואה כתם בחלוקה - לדעת רבי: מטמאה את עצמה וקדשים למפרע משעת כיבוס הבגד, לדעת רבי שמעון בן אלעזר: אינה מטמאה למפרע.
* ראתה כתם על חלוקה ואח"כ ראתה דם - תולה שהכתם הוא חלק מהראייה (לדעת רבי: רק אם ראתה את הדם בתוך מעת לעת למציאת הכתם, לדעת רבי שמעון בן אלעזר: רק אם ראתה את הדם באותו יום שמצאה את הכתם).
* הרואה כתם - צריכה "הפסק טהרה" קודם טבילתה.
מספר צפיות: 4
דף נד עמוד א
* מתחילת עמוד זה ועד סוף הפרק בעמוד הבא, מובאת ברייתא המפרטת את הדין במקרים שונים של אשה שרואה דם מספר ימים מסוים ולאחר מכן מפסיקה לראות דם למשך אותו מספר ימים.
* לדעת ברייתא זו: אם ראתה ביום אחד עשר לימי זיבתה וטבלה למחרת - אסור לו לבוא עליה באותו יום.
* לדעת ברייתא זו: ימים שאינה רואה בהם - עולים לספירת שבעה נקיים אף אם הם בתוך הזמן הראוי לימי נדתה.

דף נד עמוד ב
* ימי טומאת לידתה שאינה רואה בהם דם - עולים לספירת שבעה נקיים.
* המשנה הראשונה פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת מה מטמא גם כשהוא יבש ומה מטמא רק כשהוא לח.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדם נדה מטמא כנדה עצמה ומטמא אפילו יבש ולא מטמא במשכב ומושב.
מספר צפיות: 5
דף נה עמוד א
* ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו מהו המקור לכך שבשר מת מטמא אף כשהוא יבש (ולדעת רבי יוחנן: אם בשר המת התייבש כל כך עד שנפרך והתפורר - טהור).
* לדעת רב אדא בר אהבה: דבר הפורש מן המת מטמא רק אם הוא דבר שנברא עם המת ואין גזעו מחליף.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שזוב מטמא.

דף נה עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שרוק של זב (וכן כיחו ניעו ומי האף שלו) מטמא במגע ובמשא.
* נחלקו האמוראים אם מי האף של הזב מטמאים מחמת עצמם או רק אם יצאו דרך הפה ובגלל שמעורב בהם רוק.
* משקים היוצאים מהזב: (1) זיעה, ליחה סרוחה, ריעי - טהורים. (2) דמעת עינו, דם מכתו, חלב האשה - מטמאין טומאת משקין ברביעית. (3) זובו, רוקו, מימי רגליו - מטמאין טומאה חמורה.
מספר צפיות: 5
דף נו עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך, שדם היוצא מפי האמה של זב, טהור.
* שרץ שיבש או שנשרף ושלדו קיימת (והשרץ נשאר כולו שלם) - טמא.
* הגמרא מבררת את המקורות לכך, שהזוב, והניע והרוק של זב, והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע, מטמאים לחין ולא יבשים.
* לדעת רבי יוסי: בשר המת שיבש ואין יכול לשרות ולחזור כמות שהיה - טהור מלטמא בכזית אבל טמא טומאת רקב.

דף נו עמוד ב
* לדעת רבי מאיר: הטהרות שנמצאו במבוי עד שעת ניקוי המבוי אינם טמאים מחמת השרץ שנמצא בו אחר כך, משום שיש חזקה שהמכבד את המבוי אף בודק שאין בו טומאה.
* רבי אלעזר מבאר שלדעת רבי שמעון כתם לח מטמא למפרע ואף לזמן מרובה (עד שעת כיבוס החלוק שבו נמצא), כי אולי הוא יבש ונפלו עליו מים ונהיה לח.
* ישנה מחלוקת אמוראים בדעת רבי יוחנן אם מקבלים גרים מתדמור.
* כתמים הנמצאים בערי כותים - רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרים. (כך ביאור המשנה למסקנת הגמרא).
מספר צפיות: 12
דף נז עמוד א
* הכותים לא חוששים לדרשת חכמים שדרשו את הפסוק "לפני עור לא תתן מכשול" לכך שאסור להכשיל את חבירו בדבר איסור.
* ציון קברות הוא רק מדרבנן, אך הכותים נאמנים על כך מכיון שדבר זה נכתב בנביאים.
* כותי נאמן להעיד על בית הפרס רק במקרה שבשעת עדותו הוא מהלך בכל שטח בית הפרס.

דף נז עמוד ב
* המשנה הראשונה בפרק שמיני, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסקת באשה שמצאה כתם על בשרה או חלוקה.
* לדעת שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה עליה דם - טהורה (כי לא הרגישה ביציאתו מגופה).
* לדעת רב ירמיה מדפתי: שמואל מודה במקרה הנ"ל שהיא טמאה מדרבנן.
1 2 3
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר