דף ל עמוד א
* הגמרא מבארת את דעת בית הלל, הסוברים שבמקרה המובא בברייתא (בתחילת העמוד הקודם) האשה צריכה לטבול שלושים וחמש טבילות.
* לדעת ב"ש וב"ה: טבילה בזמנה מצוה, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: טבילה בזמנה איננה מצוה.

דף ל עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את טעמם של רבי ישמעאל וחכמים שנחלקו אם יצירת הנקבה היא שמונים יום או ארבעים יום (כמו זכר).
* כיון שיצא הולד לאוויר העולם מיד נפתח פיו שהיה סתום ונסתם הטבור שהיה פתוח, ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו.
* מלמדים את העובר כל התורה כולה, וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכיח ממנו את כל התורה כולה.

דף לא עמוד א
* שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו.
* אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו.
* לא נוצר אדם מן כל הטפה אלא מן הברור שבה.
* אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה.

דף לא עמוד ב
* לדעת רבי אמי: אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, לדעת רבי יוחנן: סמוך לטבילה.
* כיון שבא זכר בעולם - בא שלום בעולם.
* בא זכר בעולם - בא ככרו בידו.
* בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.
* מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.
* מפני מה איש מחזר על אשה ואין אשה מחזרת על איש משל לאדם שאבד לו אבידה מי מחזר על מי בעל אבידה מחזיר על אבידתו.
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבארת מה דין הכותים ובנותיהם לענין טומאת נידה.

דף לב עמוד א
* הגמרא מבארת שרבי מאיר הוא התנא של המשנה החושש למיעוט הקטנות שרואות דם (מיעוט שכיח), ולכן סובר ש"בנות כותים נדות מעריסתן".
* אין תרומת חוצה לארץ אסורה משום טומאה אלא למי שטומאה יוצאת מגופו, והאיסור הוא רק באכילה אך לא בנגיעה.
* דין סיכה כדין שתיה.
* דין טומאת נידה הנוהגת בבת יום אחד נלמד מפסוק, ודין טומאת ביאה הנוהגת בבת שלוש שנים ויום אחד נלמד מהלכה למשה מסיני.

דף לב עמוד ב
* למסקנת הגמרא, דין טומאת נידה הנוהגת בבת יום אחד נלמד מכך שיש פסוק שמלמד שדין זבה נוהג בתינוקת בת עשרה ימים.
* דין טומאת זיבה הנוהגת בבן יום אחד נלמד מפסוק, ודין טומאת קרי הנוהגת בבן תשע שנים ויום אחד נלמד מהלכה למשה מסיני.
* דבר שבועל נידה (כגון כותי) דורס עליו - הרי הוא כעליונו של זב, שאינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכלים ומשקים.

דף לג עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שדבר שבועל נידה דורס עליו אינו מטמא אדם ובגדים אלא רק מאכלים ומשקים.
* הטעם שהכותים נחשבים כבועלי נידות: (1) כי רואות דם אדום ומשלימות אותו לדם ירוק, (2) כי יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה.
* רמי בר חמא מסתפק לגבי זבה שסופרת שבעה נקיים ופולטת שכבת זרע אם דבר זה סותר את ספירתה וצריכה לספור שנית או לא.

דף לג עמוד ב
* המשנה בתחילת הפרק שאמרה שלא שורפים תרומה שנגעה בבגד ששכב עליו כותי עוסקת בכותי שטבל ועלה מטבילתו ואח"כ דרס על בגדי חבר ואח"כ נגעו אותם בגדי חבר בתרומה (אך אם לא טבל הרי שהדין הוא שעל בגדי עם הארץ שורפים את התרומה).
* לדעת ת"ק סתם בת צדוקים שאין ידוע אם הולכת בדרכי אביה דינה ככותית (שהיא בחזקת נידה).

דף לד עמוד א
* חכמים לא גזרו טומאה על עם הארץ ברגל.
* לדעת בית שמאי דם עובדת כוכבים טהור, והגמרא מקשה על כך מברייתא בה נאמר שחכמים גזרו טומאה, ומתרצת.
* לדעת רבא: זובו של נכרי - טמא (ואפילו לדעת בית שמאי המטהרים דם נכרית), וקרי של נכרי - טהור (ואפילו לדעת בית הלל המטמאים דם נכרית).

דף לד עמוד ב
* רב פפא הסתפק אם שכבת זרע של ישראל שנמצאת במעי עובדת כוכבים טמאה.
* הגמרא מבררת את טעמם של בית הלל הסוברים שדם טהרה של מצורעת טמא.
* קטן שראה ראייה אחת של זיבה - למסקנת הגמרא: מטמאת את הנוגע בה (כמו דין גדול שראה ראייה אחת של זיבה).
* רב יוסף הסתפק אם ראייה ראשונה של זיבה שראה מצורע מטמאה את האדם הנושא אותה.

דף לה עמוד א
* אביי מוכיח שראייה ראשונה של זיבה שראה מצורע מטמאה את האדם הנושא אותה.
* לדעת רב הונא: ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס (כי הוקש לדין רואה שכבת זרע מחמת אונס).
* הגמרא מקשה כמה קושיות על רב הונא, ומתרצת.

דף לה עמוד ב
* רב הונא מפרט הבדלים במציאות בין זוב לשכבת זרע.
* יולדת בזוב שספרה שבעה ימים נקיים ולא טבלה לאחר מכן וראתה דם (בימים שדמה הוא דם טוהר) - בית שמאי מטהרים דם זה, ובית הלל מטמאים.
* היחס בין דם טוהר לדם טמא - לדעת רב: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו, לדעת לוי: שני מעינות הם, נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא.

דף לו עמוד א
* מסוף העמוד הקודם ולאורך רוב העמוד הנוכחי הגמרא מקשה על רב ועל לוי (שנחלקו אם דם טמא ודם טוהר יוצאים ממעין אחד או משני מעינות) ממשניות וברייתות, ומתרצת.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב ("מעין אחד הוא").

דף לו עמוד ב
* המקשה (=שאחזוה כאבי הלידה) ורואה דם בימי זיבה - לדעת רב: הרי היא נדה ליום אחד (וטובלת לערב) מדרבנן, לדעת שמואל: צריכה לשמור יום כנגד יום מדרבנן, לדעת רבי יצחק: אינה אסורה כלל.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדם קושי אינו מטמא בימי זיבה.
* הגמרא מביאה מעשה שממנו עולה שרב חזר בו והורה להלכה כדעת רבי יצחק. (ובסוף המעשה מתואר שרב אסי ושילא בר אבינא נפטרו).

דף לז עמוד א
* אביי מכריע להלכה שהרואה דם קושי בימי ספירתה לא סותרת כל ימי ספירתה ולא צריכה לספור שוב שבעה ימים נקיים, אך לדעת רבי אליעזר דם קושי כן סותר.
* אשה הרה שהיתה זבה והתחילה לספור שבעה ימים נקיים לטהרתה וילדה בימי ספירתה אינה סותרת ספירתה מחמת טומאת הלידה, ונחלקו אביי ורבא אם ימי הלידה שלא ראתה בהם דם נחשבים כימים נקיים ולא תצטרך לספור אחריהם עוד ימים אחרים להשלים לשבעה נקיים.

דף לז עמוד ב
* אביי ורבא מביאים (מסוף העמוד הקודם) הוכחות לשיטותיהם, והגמרא דוחה את ההוכחות.
* אשה שקשתה וראתה דם שלושה ימים רצופים וסמוך ללידה פסקה מצערה וגם פסקה מלראות דם - נחלקו רב חסדא ורבי חנינא אם נעשית זבה או לא. (והגמרא מקשה על הדעות השונות, ומתרצת).
* הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים באלו ימים אין האשה נעשית זבה אם ראתה בקושי סמוך ללידה.

דף לח עמוד א
* רבי מאיר מתאר מקרה בו אשה רואה דם מאה וחמשים יום רצופים ואעפ"כ לא נעשית זבה גדולה.
* אין קושי לנפלים (אין נפלים מטהרים דם שראתה אשה ב"קושי" - לא טיהרה התורה את האשה מטומאת זיבה אלא כשראתה דם מחמת לידת ולד בן קיימא).
* הברייתא מתארת מקרה בו אשה רואה דם במשך מאה ימים רצופים (בלא "קושי" בכלל) ואעפ"כ לא נעשית זבה גדולה (וחידוש הברייתא הוא שלדעתה "אפשר לפתיחת הקבר בלא דם").
* חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא בליל רביעי-חמישי-שישי-שבת שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת.

דף לח עמוד ב
* אפילו למי שסובר שיולדת לתשעה אינה יולדת באמצע החודש אלא רק בסופו, מודה הוא שיולדת לשבעה כן עשויה ללדת באמצע החודש.
* שמואל מבאר את הטעם של רבי יוסי ורבי שמעון הסוברים ש"אין קישוי יותר משתי שבתות".
* במשנה מובאת מחלוקת לגבי הדמים שרואה אשה "המקשה בתוך שמונים של נקבה" (אשה מעוברת הרואה דם ב"קושי" בתוך ימי טוהר שלאחר לידה) - ובברייתא מבואר טעמי המחלוקת.

דף לט עמוד א
* "כל אחד עשר יום בחזקת טהרה" - לדעת רב יהודה: לומר שאינה צריכה בדיקה, לדעת רב חסדא: לומר שמותרת לשמש בימי זיבתה (אף לדעת רבי מאיר הסובר שאשה שאין לה וסת אסורה לשמש, והיינו דוקא בימי נדתה), לדעת רבא: לומר שאינה מטמאה מעת לעת, לדעת רב הונא בר חייא בשם שמואל: לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה.
* אשה אינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה, ורב פפא הסתפק אם בכל זאת צריכה לחשוש ליום זה שמא תראה דם ולכן לא תשמש ביום זה.

דף לט עמוד ב
* רב פפא ניסה להוכיח שחוששת לווסתה בימי זיבה, אך רב הונא בריה דרב יהושע דחה את הוכחתו.
* תרנגולת שרגילה להטיל יום אחד ולעמוד יום אחד, ופעם אחת שינתה מהרגלה ועמדה שני ימים - אינה חוזרת לחשבונה הקודם (ולא תטיל יומיים ברציפות) אלא תנהג לפי מה ששינתה (ותטיל יום אחד ותעמוד יום אחד וכן הלאה).

דף מ עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדין הטמאים שטומאתם יוצאת מגופם, ובדינים התלויים בבן ובבת התלויים בשנותיהם.
* הגמרא מבררת את טעמם של חכמים הסוברים שיוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן של יולדת, ואת טעמו של רבי שמעון החולק עליהם וסובר שהרי זה כילוד.
* לדעת רבי יוחנן: רבי שמעון מודה שעובר בהמה שיצא דרך דופן אמו אינו כשר לקרבן ואם הקדישו אין בו קדושת הגוף אלא קדושת ממון בלבד (ודברי רבי שמעון אמורים רק לגבי לידת אדם בלבד).

דף מ עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ברייתא המסייעת לדברי רבי יוחנן.
* עולה שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים - לדעת רבי יהודה אם עלו על המזבח צריך להורידם, ולדעת רבי שמעון: אם עלו על המזבח לא ירדו.

דף מא עמוד א
* הגמרא מסיימת ומבררת את ההוכחה מברייתא לדברי רבי יוחנן שבדף הקודם (שאמר שרבי שמעון מודה שעובר בהמה שיצא דרך דופן אמו אינו כשר לקרבן ואם הקדישו אין בו קדושת הגוף אלא קדושת ממון בלבד, ודברי רבי שמעון אמורים רק לגבי לידת אדם בלבד).
* המקשה שלושה ימים בימי זיבה ואח"כ ילדה ולד דרך דופן - לדעת חכמים: אין לה דין יולדת, והרי זו זבה, לדעת רבי שמעון: יש לה דין יולדת, והדם נחשב לדם קושי, ואין לה דין זבה.

דף מא עמוד ב
* רב יוסף מבאר שחכמים ורבי שמעון נחלקו בברייתא האם "מקור מקומו טמא" וכל דם הבא דרך שם נחשב לדם טמא מפני שנגע במקור.
* אשה הרואה דם דרך דופן - לדעת ריש לקיש: טמאה שבעה ככל נדה לדעת חכמים, לדעת רבי יוחנן (וכך סובר רב יוסף): אינה נעשית נידה מחמת ראיית דם זה.
* אשה שנעקר חתיכת בשר מהמקור שלה ונפל לארץ, ואשה שנטף מהמקור שלה שתי טיפות דם לבן וצלול כמרגליות - טמאה טומאת ערב.
* הגמרא מבררת מהו החלק של הרחם הנקרא "בית החיצון" (שאם זב הדם לשם הרי זו נידה).
* לדעת רבא: כל שלושה ימים לאחר התשמיש - האשה אסורה לאכול בתרומה (ואין טבילה מטהרתה).