דף כו עמוד א
* הגמרא מביאה שני מקומות נוספים (משנה בבכורות ומשנה בכריתות) ששנינו בהם שסנדל נחשב לולד, ומבארת מדוע צריך לומר זאת.
* רבי אושעיא זעירא דמן חבריא מונה חמשה דברים ששיעורן טפח (שליא, שופר, שדרה, דופן סוכה, אזוב).

דף כו עמוד ב
* הגמרא מבארת שרבי אושעיא מנה רק דברים שכתובים בתורה ולא נתפרש שיעורם.
* שליא שיצאה אחר לידת נפל - אם יצאה בתוך שלושה ימים לאחר שנולד הולד, תולין את השליא בולד, מכאן ואילך חוששין לולד אחר.
* אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא (=רק אם הנפל היה ראוי להיות בן קיימא).
* אין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא.

דף כז עמוד א
* יהודה וחזקיה בני רבי חייא היו תאומים שנולדו בהפרש של שלושה חודשים.
* אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת בתוך ימי העיבור של העובר הראשון.
* רב פפא מבאר שלדעת רבי שמעון כל טומאה שנתערב בה ממין אחר בטלה, ולכן לדעתו "שליא בבית - הבית טהור", כי נתערב בו דם הלידה.
* מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו - טמא, ורבי שמעון מטהר.

דף כז עמוד ב
* לפי רבה: הטעם שרבי שמעון מטהר (במקרה הנ"ל) הוא כי ברקב אומרים "סופו כתחילתו" (ולכן עפר מבטל את הרקב, כשם שמבטל אותו לפני שנעשה רקב).
* רבי יוחנן מבאר שהטעם שרבי שמעון סובר ש"שליא בבית - הבית טהור" הוא משום ביטול ברוב (דם הלידה נתרבה על מיחוי כל הולד ומבטלו).
* רבי שמעון מודה, שלמרות שהבית טהור (כששליא בבית), מכל מקום אמו טמאה לידה.
* לדעת ריש לקיש: מת שנתבלבלה ובטלה צורתו (כגון שנשרף ונתפזר ולא ניכרת צורתו) - אינו מטמא, ורבי יוחנן חולק (וסובר כרבי אליעזר).

דף כח עמוד א
* המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה - אמו טמאה לידה אך אין נותנים לה ימי טוהר (שמא הרחיקה לידתה).
* הוציא עובר את ידו והחזירה - חכמים החמירו שאמו טמאה לידה.
* הגמרא מבארת מדוע המשנה אמרה שהמפלת טומטום וזכר או אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה, והרי המשנה אמרה לפני כן שאפילו אם מפלת טומטום לבד או אנדרוגינוס לבד תשב לזכר ולנקבה.
* לדעת רב: טומטום או אנדרוגינוס שראו לובן (דומה לקרי) ואודם (דומה לדם נדה) כאחד - אין חייבין על ביאת מקדש, כי לומד שדין שילוח טמאים מהמקדש אמור רק בזכר ודאי או נקבה ודאית.

דף כח עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר: בכדי שיתחייב קרבן על ביאת מקדש צריך שידע אם הוא זכר ונטמא על ידי לובן או שהוא נקבה ונטמא על ידי אודם, ואם ראו לובן ואודם ונכנסו למקדש הם פטורים כי אינם יודעים במה נטמאו.
* לדעת רב: מה שהתורה ממעטת טומטום ואנדרוגינוס מדין שילוח הוא רק מטומאה הפורשת מגופו.

דף כט עמוד א
* לפי הלישנא הראשונה: יצא הולד מחותך איברים איברים - לדעת רבי אלעזר: אפילו אם הראש יצא עמהם לא נחשב כנולד עד שיצא רובו, לדעת רבי יוחנן: אם הראש יצא עמהם כן נחשב כנולד.
* לדעת שמואל: אין יציאת ראשו של הנפל (השלם) נחשבת כלידה.
* לפי הלישנא השניה: רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו בדין של שמואל (אם יציאת הראש של הנפל נחשבת לידה).
* לדעת רבי יהושע בן לוי: אשה שהוחזקה כמעוברת וילדה ואין ידוע אם הפילה ולד או רוח - דינה כדין המפלת ולד ודאי, כי הולכים אחר רוב נשים (שיולדות ולד גמור).

דף כט עמוד ב
* הגמרא מביאה קושיה על רבי יהושע בן לוי (מברייתא שדנה באשה טועה שאינה זוכרת מתי ילדה), ומתרצת.
* לדעת רבי שמעון: אסור לשמש ביום השביעי לספירת הזבה (שמא תראה דם לאחר שימושה ותסתור בכך את ספירתה למפרע, ונמצא שהיתה זבה בזמן ששימשה).
* הגמרא מבארת את דעת בית שמאי, הסוברים שבמקרה המובא בברייתא (בתחילת העמוד) האשה צריכה לטבול תשעים וחמש טבילות.

דף ל עמוד א
* הגמרא מבארת את דעת בית הלל, הסוברים שבמקרה המובא בברייתא (בתחילת העמוד הקודם) האשה צריכה לטבול שלושים וחמש טבילות.
* לדעת ב"ש וב"ה: טבילה בזמנה מצוה, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: טבילה בזמנה איננה מצוה.

דף ל עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את טעמם של רבי ישמעאל וחכמים שנחלקו אם יצירת הנקבה היא שמונים יום או ארבעים יום (כמו זכר).
* כיון שיצא הולד לאוויר העולם מיד נפתח פיו שהיה סתום ונסתם הטבור שהיה פתוח, ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו.
* מלמדים את העובר כל התורה כולה, וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכיח ממנו את כל התורה כולה.

דף לא עמוד א
* שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו.
* אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו.
* לא נוצר אדם מן כל הטפה אלא מן הברור שבה.
* אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה.

דף לא עמוד ב
* לדעת רבי אמי: אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, לדעת רבי יוחנן: סמוך לטבילה.
* כיון שבא זכר בעולם - בא שלום בעולם.
* בא זכר בעולם - בא ככרו בידו.
* בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.
* מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.
* מפני מה איש מחזר על אשה ואין אשה מחזרת על איש משל לאדם שאבד לו אבידה מי מחזר על מי בעל אבידה מחזיר על אבידתו.
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבארת מה דין הכותים ובנותיהם לענין טומאת נידה.

דף לב עמוד א
* הגמרא מבארת שרבי מאיר הוא התנא של המשנה החושש למיעוט הקטנות שרואות דם (מיעוט שכיח), ולכן סובר ש"בנות כותים נדות מעריסתן".
* אין תרומת חוצה לארץ אסורה משום טומאה אלא למי שטומאה יוצאת מגופו, והאיסור הוא רק באכילה אך לא בנגיעה.
* דין סיכה כדין שתיה.
* דין טומאת נידה הנוהגת בבת יום אחד נלמד מפסוק, ודין טומאת ביאה הנוהגת בבת שלוש שנים ויום אחד נלמד מהלכה למשה מסיני.

דף לב עמוד ב
* למסקנת הגמרא, דין טומאת נידה הנוהגת בבת יום אחד נלמד מכך שיש פסוק שמלמד שדין זבה נוהג בתינוקת בת עשרה ימים.
* דין טומאת זיבה הנוהגת בבן יום אחד נלמד מפסוק, ודין טומאת קרי הנוהגת בבן תשע שנים ויום אחד נלמד מהלכה למשה מסיני.
* דבר שבועל נידה (כגון כותי) דורס עליו - הרי הוא כעליונו של זב, שאינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכלים ומשקים.

דף לג עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שדבר שבועל נידה דורס עליו אינו מטמא אדם ובגדים אלא רק מאכלים ומשקים.
* הטעם שהכותים נחשבים כבועלי נידות: (1) כי רואות דם אדום ומשלימות אותו לדם ירוק, (2) כי יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה.
* רמי בר חמא מסתפק לגבי זבה שסופרת שבעה נקיים ופולטת שכבת זרע אם דבר זה סותר את ספירתה וצריכה לספור שנית או לא.

דף לג עמוד ב
* המשנה בתחילת הפרק שאמרה שלא שורפים תרומה שנגעה בבגד ששכב עליו כותי עוסקת בכותי שטבל ועלה מטבילתו ואח"כ דרס על בגדי חבר ואח"כ נגעו אותם בגדי חבר בתרומה (אך אם לא טבל הרי שהדין הוא שעל בגדי עם הארץ שורפים את התרומה).
* לדעת ת"ק סתם בת צדוקים שאין ידוע אם הולכת בדרכי אביה דינה ככותית (שהיא בחזקת נידה).

דף לד עמוד א
* חכמים לא גזרו טומאה על עם הארץ ברגל.
* לדעת בית שמאי דם עובדת כוכבים טהור, והגמרא מקשה על כך מברייתא בה נאמר שחכמים גזרו טומאה, ומתרצת.
* לדעת רבא: זובו של נכרי - טמא (ואפילו לדעת בית שמאי המטהרים דם נכרית), וקרי של נכרי - טהור (ואפילו לדעת בית הלל המטמאים דם נכרית).

דף לד עמוד ב
* רב פפא הסתפק אם שכבת זרע של ישראל שנמצאת במעי עובדת כוכבים טמאה.
* הגמרא מבררת את טעמם של בית הלל הסוברים שדם טהרה של מצורעת טמא.
* קטן שראה ראייה אחת של זיבה - למסקנת הגמרא: מטמאת את הנוגע בה (כמו דין גדול שראה ראייה אחת של זיבה).
* רב יוסף הסתפק אם ראייה ראשונה של זיבה שראה מצורע מטמאה את האדם הנושא אותה.

דף לה עמוד א
* אביי מוכיח שראייה ראשונה של זיבה שראה מצורע מטמאה את האדם הנושא אותה.
* לדעת רב הונא: ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס (כי הוקש לדין רואה שכבת זרע מחמת אונס).
* הגמרא מקשה כמה קושיות על רב הונא, ומתרצת.

דף לה עמוד ב
* רב הונא מפרט הבדלים במציאות בין זוב לשכבת זרע.
* יולדת בזוב שספרה שבעה ימים נקיים ולא טבלה לאחר מכן וראתה דם (בימים שדמה הוא דם טוהר) - בית שמאי מטהרים דם זה, ובית הלל מטמאים.
* היחס בין דם טוהר לדם טמא - לדעת רב: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו, לדעת לוי: שני מעינות הם, נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא.

דף לו עמוד א
* מסוף העמוד הקודם ולאורך רוב העמוד הנוכחי הגמרא מקשה על רב ועל לוי (שנחלקו אם דם טמא ודם טוהר יוצאים ממעין אחד או משני מעינות) ממשניות וברייתות, ומתרצת.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב ("מעין אחד הוא").

דף לו עמוד ב
* המקשה (=שאחזוה כאבי הלידה) ורואה דם בימי זיבה - לדעת רב: הרי היא נדה ליום אחד (וטובלת לערב) מדרבנן, לדעת שמואל: צריכה לשמור יום כנגד יום מדרבנן, לדעת רבי יצחק: אינה אסורה כלל.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדם קושי אינו מטמא בימי זיבה.
* הגמרא מביאה מעשה שממנו עולה שרב חזר בו והורה להלכה כדעת רבי יצחק. (ובסוף המעשה מתואר שרב אסי ושילא בר אבינא נפטרו).

דף לז עמוד א
* אביי מכריע להלכה שהרואה דם קושי בימי ספירתה לא סותרת כל ימי ספירתה ולא צריכה לספור שוב שבעה ימים נקיים, אך לדעת רבי אליעזר דם קושי כן סותר.
* אשה הרה שהיתה זבה והתחילה לספור שבעה ימים נקיים לטהרתה וילדה בימי ספירתה אינה סותרת ספירתה מחמת טומאת הלידה, ונחלקו אביי ורבא אם ימי הלידה שלא ראתה בהם דם נחשבים כימים נקיים ולא תצטרך לספור אחריהם עוד ימים אחרים להשלים לשבעה נקיים.

דף לז עמוד ב
* אביי ורבא מביאים (מסוף העמוד הקודם) הוכחות לשיטותיהם, והגמרא דוחה את ההוכחות.
* אשה שקשתה וראתה דם שלושה ימים רצופים וסמוך ללידה פסקה מצערה וגם פסקה מלראות דם - נחלקו רב חסדא ורבי חנינא אם נעשית זבה או לא. (והגמרא מקשה על הדעות השונות, ומתרצת).
* הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים באלו ימים אין האשה נעשית זבה אם ראתה בקושי סמוך ללידה.