דף ב עמוד א
* מסכת נידה היא המסכת היחידה מסדר טהרות שיש עליה תלמוד בבלי.
* המסכת עוסקת בעיקרה בדין אשה נידה, וכן עוסקת בטומאת זבה וטומאת יולדת.
* אשה שראתה דם - לדעת שמאי: טמאה מכאן והלאה (והטעם: העמד אותה על חזקתה), לדעת הלל: טמאה למפרע מהבדיקה האחרונה (והטעם: כיון שרגילה לראות דם לא אומרים שנעמיד אותה על חזקתה), לדעת חכמים: טמאה למפרע מהבדיקה האחרונה, אך אם הבדיקה האחרונה היתה לפני יותר מ-24 שעות אז טמאה למפרע רק מלפני 24 שעות והלאה.

דף ב עמוד ב
* הגמרא מקשה על שמאי והלל ממשנה העוסקת בדין מקוה שנמצא חסר, ומתרצת.
* הגמרא מקשה על שמאי מברייתא העוסקת בדין חבית של תרומה, ומתרצת.
* הגמרא מקשה על סתירה בין דין מקוה (בו מחמירים למפרע בתורת ודאי) לבין דין חבית של תרומה (בו מחמירים רק בתורת ספק), ומתרצת שיש בכך מחלוקת חכמים ורבי שמעון.

דף ג עמוד א
* הגמרא מביאה שתי אפשרויות לביאור מחלוקת חכמים ורבי שמעון (שנחלקו בדין מקוה ובדין חבית של תרומה אם מחזיקים טומאה למפרע בתורת ודאי או בתורת ספק).
* הגמרא מביאה שני טעמים נוספים בביאור דעת שמאי (שאשה שראתה דם טמאה רק מכאן ולהבא ולא למפרע): הואיל ואשה מרגשת בעצמה / אם היה דם לפני כן, אז הוא כבר היה יוצא החוצה.

דף ג עמוד ב
* רבא מביא טעם נוסף בביאור דעת שמאי: משום בטול פריה ורביה.
* הגמרא מביאה ברייתות כמו שני הטעמים האחרונים בביאור דעת שמאי.
* קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת - לדעת חזקיה: טהרות הראשונות טהורות, לדעת רבי יוחנן טהרות הראשונות טמאות.
* כדי שלא יהיה קשה ממחלוקת שמאי והלל על חזקיה, הגמרא מביאה (עד אמצע העמוד הבא) 4 אפשרויות באיזה אופן להעמיד את מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן.

דף ד עמוד א
* לפי ההסבר הרביעי בגמרא למחלוקת חזקיה ורבי יוחנן (שבעמוד הקודם) הם נחלקו אם מחזיקים טומאה ממקום למקום או לא.
* למסקנת הגמרא רבי יוחנן סובר שמחזיקים טומאה ממקום למקום רק מספק (לתלות אך לא כדי לשרוף עליה תרומה).

דף ד עמוד ב
* כל דבר שאין בו דעת לישאל - בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, ספקו טהור.
* הברייתא מבארת את דעת חכמים בדין אשה שראתה דם (הסוברים ש"עת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת").
* הגמרא מבארת שהטעם של דעת חכמים הוא משום קנס (חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית, וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה יתירה).
* ר' דוסא סובר שכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, וחכמים חולקים ומטמאים למפרע - למסקנת הגמרא המחלוקת היא אם ראתה דם בשעת וסתה (והמשנה בתחילת המסכת היא כדעת ר' דוסא), אך אם ראתה דם שלא בשעת וסתה לדברי הכל מטמאה למפרע.

דף ה עמוד א
* "נשים שאמרו חכמים דיין שעתן" - לדעת רבי מאיר (המחמיר בכתמים יותר מבראייה): כתמן טמא למפרע, לדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס: כתמן כראייתן (=מכאן ואילך טמאות).
* עד שלפני תשמיש - אינו ממעט כפקידה (מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין ולסדקין).

דף ה עמוד ב
* לדעת זעירי (ויש לכך סיוע מהמשנה): מעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים.
* לדעת רבי יוחנן: ספק טומאה (ברשות היחיד) הבאה בידי אדם - טמא, אפילו אם זה דבר שאין בו לדעת לישאל.
* הגמרא מקשה מברייתא על זעירי, ורבא מתרץ.

דף ו עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לדעת רבא שבסוף העמוד הקודם (הסובר כזעירי שמעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים).
* לדעת רב הונא: טומאת מעת לעת שבנדה - נאמרה לענין קדשים אבל לא לענין תרומה.

דף ו עמוד ב
* הגמרא מקשה (מסוף העמוד הקודם ולאורך רוב עמוד זה) על רב הונא, ומתרצת.
* לחמי תודה שאפאן ד' חלות (במקום 40 חלות) - יצא.
* לדעת רב הונא, לפי הלישנא אחרינא: טומאת מעת לעת שבנדה - נאמרה הן לענין קדשים והן לענין תרומה, וכן נאמרה לענין חולין שנעשו על טהרת הקודש אך לא לענין חולין שנעשו על טהרת תרומה.

דף ז עמוד א
* חלה שהופרשה מעיסה שנולד בה ספק טומאה (אפילו ספק "נשען", שהוא ספק רחוק) לאחר הגלגול - לא אוכלים אותה ולא שורפים אותה.
* טבול יום לא מטמא חולין הטבולין לחלה.
* המשנה מביאה דעות שונות באלו נשים נאמר ש"דיין שעתן".

דף ז עמוד ב
* הגמרא מבארת מדוע רק לאחר פטירתו של רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו (שהלכה כרבי אליעזר שארבע נשים דיין שעתן ולא רק בתולה).
* שמואל מפרט ארבע מחלוקות בהם הלכה כרבי אליעזר (המחלוקת שבמשנה בדף זה ועוד שלוש מחלוקות נוספות).
* הגמרא מבארת שחידושו של שמואל הוא שאין למדין הלכה מפי תלמוד (=מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהם הלכה כפלוני).

דף ח עמוד א
* למסקנת הגמרא, דברי שמואל (בעמוד הקודם) שהלכה כרבי אליעזר רק בארבעה מקומות, היינו רק בסדר טהרות, אבל בשאר סדרים יש מקומות הרבה בהם הלכה כרבי אליעזר.
* גם לדעת רבי אלעזר (בן פדת) הלכה כרבי אליעזר בארבעה מקומות (אך לדעתו הלכה כרבי אליעזר בארבעה מקומות בכל הש"ס).

דף ח עמוד ב
* רבי אליעזר מבוגר מרבי חנינא בנו של רבן גמליאל.
* בתולה שנאמר עליה במשנה שדיה שעתה כאשר ראתה דם לראשונה - הכוונה היא לבתולת דמים, ולכן אפילו אם ראתה דם מחמת נישואין או לידה נחשבת לבתולה לעניין זה.
* כשם שהשאור יפה לעיסה, כך דמים יפין לאשה.
* כל אשה שדמיה מרובין - בניה מרובין.
* לאחר שלושה חודשי הריון ניכר שאשה מעוברת.
* הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם - דיה שעתה, אפילו אם אח"כ הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא.

דף ט עמוד א
* ראתה דם ומיד אח"כ הוכר עוברה - מטמא למפרע (ולא אומרים דיה שעתה כדין מעוברת שראתה).
* הגיע עת וסתה בימי עבורה - לא צריכה בדיקה.
* מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבעה חודשים מהלידה - לדעת רבי מאיר: הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה (כי לדעתו: דם נעכר ונעשה חלב), לדעת רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון: דיה שעתה (כי לדעתם: אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבעה חודשים).
* מי הנדה - מזה ומזין עליו טהור, ונוגע טמא (ועל כך אמר שלמה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני").

דף ט עמוד ב
* האמוראים נחלקו מתי היא תקופת "סמוך לזקנתה" האמור במשנה בדף ז ע"ב.
* זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה, ואם עברו עליה עוד שלש עונות וראתה דיה שעתה, ואם עברו עליה עוד שלש עונות וראתה, דינה כדין אשה שיש לה וסת (לדעת חכמים: מטמאה למפרע, לדעת רבי דוסא: דיה שעתה).
* רבי אמר ש"כדאי הוא ר' אליעזר (הסובר שכל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה) לסמוך עליו בשעת הדחק".

דף י עמוד א
* תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה פעם ראשונה שניה ושלישית, ואח"כ עברו עליה שלש עונות וראתה, ואח"כ עברה עליה עונה אחת וראתה - דיה שעתה, ואם אח"כ עברה עליה עונה אחת וראתה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
* תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה פעם ראשונה שניה ושלישית, ואח"כ עברו עליה שלש עונות וראתה, ואח"כ עברו עליה שלש עונות וראתה, ואח"כ עברה עליה עונה אחת וראתה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
* כתם שבין ראיה שניה של תינוקת לבין ראיה שלישית שלה - לדעת חזקיה: טמא, לדעת רבי יוחנן: טהור.

דף י עמוד ב
* תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת (או מדלפת) כל ז' - אינה אלא ראיה אחת.
* חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן - הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן (כדי לדעת אם ראו דם).
* אשה שהפסיקה לראות ג' עונות, וחלק מההפסקה היה בימי עיבורה וחלק בימי מניקותה - מצטרפות להיחשב הפסקה של ג' עונות.
* מעוברת או מניקה שראתה דם פעמים אחדות בזמן העיבור או ההנקה - נחלקו האמוראים אם מהראיה השניה היא לא נחשבת מסולקת דמים, או שדיה שעתה כל ימי עבורה/הנקתה.

דף יא עמוד א
* הגמרא מביאה שתי לישנות בדעת רב הונא בנוגע למקרים שונים של אשה שקפצה וראתה דם ("וסת האונס") לגבי קביעות וסת.
* ריש לקיש סובר שאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, ורבי יוחנן סובר שאשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה (אם ראתה ממעין סתום).

דף יא עמוד ב
* תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת, לדעת בית הלל: כל עוד רואה דם בשעת תשמיש, הדם נחשב לדם בתולים ולא מטמא - אבל אם פסקה לראות דם מחמת תשמיש אפילו בבעילה אחת או אם עבר לילה אחד בלא תשמיש ולמחרת ראתה דם או אם נשתנה מראה הדם שלה מהמראה בשעת הבעילה הראשונה, טמאה.
* אשה שאינה עסוקה בטהרות ואינה חייבת בדיקה לאחר תשמיש - לא צריכה בדיקה כלל (גם לא לבעלה לפני תשמיש) אפילו אם אין לה וסת.

דף יב עמוד א
* אסור לאשה (שאינה עסוקה בטהרות) להחמיר ולבדוק את עצמה לפני התשמיש או אחר התשמיש (כדי שלא יהא לבו של בעלה נוקפו ופורש ממנה).
* צנועות - עד שבדקו בו עצמן לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר, ושאינן צנועות - בודקות ולא איכפת להן.
* אם תבע את אשתו לתשמיש - אין לך בדיקה גדולה מזו (כי אם לא היתה בטוחה שהיא טהורה היא היתה בודקת את עצמה).

דף יב עמוד ב
* אשה שאין לה וסת - לדעת רבי מאיר: אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ויוציא ולא מחזיר עולמית, לדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס: משמשת בשני עדים [ובדעת אבא חנן שאמר "אוי לה לבעלה" נחלקו הדעות בכוונתו].
* שמואל פסק כדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס, ולדעתו מדובר רק באשה העסוקה בטהרות (ואם אינה עסוקה בטהרות לא צריכה בדיקה קודם תשמיש).

דף יג עמוד א
* במשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בתחילת עמוד זה, נאמר שכל אשה המרבה לבדוק תמיד שמא ראתה דם הרי זו משובחת.
* לדעת רבי אליעזר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם [אך אם היה נשוי - מותר].
* כל המוציא שכבת זרע לבטלה - חייב מיתה / כאילו שופך דמים / כאילו עובד עבודת כוכבים.
* שמואל קרא על רב יהודה: "אין זה ילוד אשה".

דף יג עמוד ב
* המקשה עצמו לדעת - יהא בנדוי / נקרא עבריין.
* כל המביא עצמו לידי הרהור - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.
* הגרים והמתחתנים עם נשים קטנות (שאינן יכולות ללדת עדיין) - מעכבין את המשיח.
* קשין גרים לישראל כספחת.
* אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.
* אשה שאינה מדברת ואינה שומעת, ואשה שוטה, ואשה שנטרפה דעתה מחמת חולי, ואינן יכולות לבדוק את עצמן אם נטמאו - נשים פקחות יכולות לבדוק אותן אם נטמאו, ולאחר מכן יטבילו אותן.
* רב פפא מדייק שמכנסיים אסורים בלבישה (כי הם נוגעים באבר, ומתחמם).