דף ט עמוד א
* ישנה מחלוקת תנאים בדעת רבי ישמעאל אם מיצוי שיירי הדם בחטאת העוף מעכב או לא.
* המשנה מפרטת דיני מעילה בסוגים שונים של קרבנות שהם קדשי קדשים.
* האפר הנשאר על המזבח לאחר תרומת הדשן - לדעת רב: אין מועלין בו, לדעת רבי יוחנן: מועלין בו.

דף ט עמוד ב
* הנהנה בשוגג מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, והנהנה מאמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים - לדעת רב: הקרן והחומש שחייב לשלם עבור מה שנהנה מהם יפלו לנדבה, לדעת לוי: מן הקרן והחומש שמשלם יביא קטורת.
* הנהנה בשוגג מדמי חטאת ונודע לו על כך רק לאחר שכבר הפריש בהמה לחטאתו מן המעות שנשתיירו - לדעת רבי שמעון: יוליך את המעות שמפריש עבור תשלומי הקרן והחומש לים המלח, לדעת חכמים: קונים מהם קרבנות לנדבת ציבור.

דף י עמוד א
* אם נהנה אפילו קודם זריקת הדם מבשר קדשי קדשים שנטמא, וכן אם נהנה מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן על גבי המזבח - פטור ממעילה. (כי לא הפסיד כלל את הקדשים הללו).
* הנהנה ממעות חטאתו, אך נודע לו על כך רק לאחר שכבר הפריש בהמה לחטאת מהמעות שנשארו - יפלו המעות של הקרן והחומש (שחייב על מעילתו) לנדבה (ולא ילכו לים המלח, כי אין מפרישים מתחילה לאיבוד).

דף י עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שחייבים אף על אכילת קרבן שאין לו מתירין אם אכלם כשהוא טמא, ומשעה שקדש בכלי.
* פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מפרט מקרים של קדשים שאף שאסורים בהנאה אין חייבים עליהם קרבן מעילה.
* המשנה מבארת את דינם של חטאות שאין להקריבן.

דף יא עמוד א
* בשלוש החטאות השנויות בתחילת המשנה, הדין הוא קבוע, שבכל אופן ימותו, אף אם לא כיפרו הבעלים.
* המפריש מעות לנזירותו - לא נהנין מהן, אך אם נהנה לא חייב קרבן מעילה (מפני שעל כל מטבע ומטבע אפשר לומר שהפריש אותו לשלמים).
* רבי מאיר וחכמים נחלקו אם מועלין בדמים, ובגמרא מובאים שלושה מקורות לכך שאין בדם מעילה מהתורה.

דף יא עמוד ב
* בדשן שנתרם יש איסור מעילה (אף שכבר נעשית מצוותו).
* איברי שעיר המשתלח ובגדי כהונה של כהן גדול ביום הכיפורים אחרי שפשט אותם - יש מחלוקת אם יש בהם איסור מעילה.
* עגלה ערופה - אסורה בהנאה אף לאחר עריפתה (שנעשתה מצוותה).
* הגמרא מבררת כשיטת איזה תנא הולכת המשנה (בעמוד א) שאמרה שנסכים שירדו לשיתין אין מועלין בהן.

דף יב עמוד א
* הדשן הנותר מהקטרת הקטורת על גבי המזבח הפנימי ודשן המנורה הנותר מהדלקת הנרות - הגמרא מבררת את המקור לכך שיש להניחם במקום שמניח את תרומת הדשן.
* תורין שלא הגיע זמנן - לדעת חכמים לא מועלים בהם, ולדעת רבי שמעון מועלים בהם. (והגמרא מבררת את טעמם).
* לדעת רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, אך יש בהם איסור מעילה מדרבנן.

דף יב עמוד ב
* המקיז דם לבהמת קדשים - אסור בהנאה ומועלין בו.
* לדעת רבי אלעזר: כל מקום שאמרו חכמים "קדוש ואינו קדוש" - דמיו יפלו ללשכה.
* אם הקדיש את הבהמה או העוף בקדושת הגוף להקריבו למזבח - אין מועלים בחלב ובביצים, אך אם הקדישם לקנות בדמיהם דבר הראוי למזבח - מועלים בחלב ובביצים.

דף יג עמוד א
* המשנה מפרטת דברים שמועלים בהם ובמה שבתוכם ודברים שמועלים בהם ולא במה שבתוכם.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שולד של בהמה מעושרת לא ינק ממנה ואת המקור לכך שולד של בהמת שהוקדשה למזבח לא ינק ממנה.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שפרה לא תאכל מכרשיני הקדש בשעה שהיא דשה שדה הקדש.

דף יג עמוד ב
* נתן את המים שמילא כדי לנסך בחג בתוך צלוחית של זהב שהיא כלי שרת - לדעת ריש לקיש: מועלים במים רק אם נתן שיעור של 3 לוגין, לדעת רבי יוחנן: מועלין גם אם נתן יותר או פחות מ-3 לוגין.
* לדעת רבי אלעזר: המנסך מי חג בחג בחוץ - חייב.

דף יד עמוד א
* עבודת כוכבים שנשתברה מאליה - לדעת רבי יוחנן: אסורה, לדעת ריש לקיש: מותרת.
* לדעת שמואל: כשבונים בנין בשביל בדק הבית - קונים את כל צרכי הבנין ממעות חולין ואחרי שנגמר הבנין היו מקדישין את הבנין (והטעם לכך הוא כי מי שמתנדב מעות לבדק הבית מקדיש אותם מיד ואם היו משלמים למוכר על צרכי הבנין ממעות אלו מיד בשעת קנייתם היה המוכר מועל כשיהנה מהמעות).

דף יד עמוד ב
* לדעת שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על פרוטה מחולל - ומבארת הגמרא שדין זה הוא רק בדיעבד.
* רב פפא מבאר שהטעם לכך שבונים להקדש בחול הוא כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת (שמא הפועלים ירצו בזמן הבנייה לשבת עליהם).

דף טו עמוד א
* פרק רביעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בהלכות דברים המצטרפים לשיעור שלם.
* קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה (לשיעור פרוטה).
* בתחילת הסוגיה מובא שרבי ינאי אמר שאין חייבים משום מעילה אלא על קדשי בדק הבית ועולה בלבד, ולא חייבים מהתורה על שאר קדשי מזבח.
* למסקנת הגמרא, כוונת רבי ינאי היא שמהפסוק "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" יש ללמוד שנוהגת מעילה בקדשי בדק הבית בלבד, אך מעילה בקדשי מזבח לא לומדים מפסוק זה (אלא מפסוק אחר).

דף טו עמוד ב
* המשנה מפרטת דברים המצטרפים בקרבן עולה ובקרבן תודה.
* לדעת רבי יהושע: בקרבן עולה, אפילו אם לא נשתייר אלא כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - זורק את הדם.
* תרומה, תרומת מעשר, תרומת מעשר של דמאי, חלה, ביכורים - מצטרפים זה עם זה לאסור (אם נפלו לעיסה של חולין ורק ביחד יש בהם כדי לחמצה), והטעם הוא כי כל אלו קרויים "תרומה".

דף טז עמוד א
* צירוף נבילות זו עם זו - לדעת רב, ולדעת רב אסי באפשרות השניה: מצטרפות רק לענין טומאה, לדעת לוי: מצטרפות גם לענין אכילה, לדעת רב אסי באפשרות הראשונה: גם לענין טומאה לא מצטרפות.
* הגמרא מקשה ודנה בדעת רב אסי (שבאפשרות הראשונה).

דף טז עמוד ב
* לדעת רב: שרץ חי - לוקה עליו אם אכל שיעור כזית ממנו, שרץ מת - לוקה עליו אם אכל שיעור כעדשה ממנו.
* בעקבות בירור דעת רבי יוחנן, מסיקה הגמרא ששיעור אכילה של "שמונה שרצים האמורים בתורה" מתים הוא זה שבכעדשה, אך שיעור אכילה של שאר שרצים מתים הוא בכזית.

דף יז עמוד א
* במשנה נאמר שדם השרץ והבשר מצטרפים זה עם זה לשיעור כעדשה לטמא, ורב זעירא חידש שלא מועיל צירוף דם משרץ אחד עם בשר משרץ אחר אם לא באו לפנינו השרצים בשלימותם (ואם לא באו לפנינו השרצים בשלימותם - מצטרף הדם רק עם בשר אותו שרץ שיצא ממנו).
* המקור לכך שדם שרצים מטמא הוא מהפסוק "וזה לכם הטמא".

דף יז עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה מעשה שממנו עולה שקיבל רבי שמעון בר יוחאי את דרשת "וזה לכם הטמא" מרבי אלעזר בר רבי יוסי.
* במעשה מסופר ששד הקרוי בן תמליון סייע לרבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בר רבי יוסי לבטל את הגזירות שגזרה מלכות הרשעה על ישראל.
* הפיגול והנותר לא מצטרפים לענין טומאת ידים, אבל לענין איסור אכילה (בכזית) מצטרפים.
* האוכל שנטמא באב הטומאה מצטרף לשיעור כביצה עם אוכל שנטמא בולד הטומאה לטמא כקל שבשניהם.

דף יח עמוד א
* ערלה וכלאי הכרם - לדעת ת"ק: אם אכל משניהם יחד כשיעור כזית לוקה, לדעת רבי שמעון: אין צורך בצירוף, כי יש חיוב מלקות באכילת כל שהוא מכל אחד מהם.
* חתך מהמינים האמורים במשנה (בגד, שק עור, מפץ) וצירפן יחד: עשה מהם בגד למשכב - השיעור לטומאת מדרס הוא שלושה טפחים, למושב - השיעור לטומאה הוא טפח, לאחיזה - השיעור לטומאה הוא כל שהוא.
* המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מבארת באלו אופנים חייב הנהנה מן ההקדש במעילה.
* כל דבר שיש בו פגם - לא מעל עד שיפגום, וכל דבר שאין בו פגם - כיון שנהנה בשיעור שוה פרוטה מעל.
* בגדים שלא נפגמים מיד - לדעת רבי עקיבא: דינם כדבר שאין בו פגם, לדעת חכמים: דינם כדבר שיש בו פגם.

דף יח עמוד ב
* מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא מובאת ברייתא הדורשת את הפסוק שבענין מעילה בהקדש.
* דיני מעילה נלמדים בגזירה שוה מדיני תרומה, ולכן: מעילה לא נוהגת במחובר לקרקע, ובמעילה יש שליח לדבר עבירה (והמשלח הוא זה שמעל).
* כדי להתחייב במעילה אין צריך שיהיה דוקא שיעור שלם באדם אחד ובבת אחת.

דף יט עמוד א
* חיוב אחריות הבעלים על הקרבן - לדעת רבי שמעון: האחריות היא עד שמביאו לעזרה, לדעת רבי יהודה: האחריות היא עד שיזרוק הכהן את הדם.
* היקש מעילה לסוטה מלמד שבחפץ שאינו עשוי להיפגם יש מעילה גם בלי שנפגם החפץ, היקש מעילה לעבודת כוכבים מלמד שבחפץ העשוי להיפגם לא מעל עד שיפגום, היקש מעילה לתרומה מלמד שהמזיק פטור ממעילה (שאין חיוב מעילה עד שיהנה).
* המשנה (בתחילת הפרק) שאמרה שהנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום עוסקת בחטאת שנפל בה מום.

דף יט עמוד ב
* במעילה בהקדש צריך שהפגם וההנאה יהיו באותו חפץ וכל אחד מהם בשיעור שוה פרוטה.
* לדעת ת"ק: אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד, לדעת רבי נחמיה (וכך סוברת המשנה): אין מועל אחר מועל אלא בבהמה ובכלי שרת בלבד.
* לדעת רבא: עצים שהתנדב אדם למזבח - ת"ק ורבי נחלקו אם יש בהם מועל אחר מועל.
* לדעת רב פפא: קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן קודם שנפדו - ת"ק ורבי נחלקו אם יש בהם מועל אחר מועל.

דף כ עמוד א
* המשנה (בסוף העמוד הקודם) שאמרה ש"נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל" עוסקת בגזבר של הקדש שמסרו לו אבן או קורה אלו לשמור עליהם והן מונחות ברשותו.
* לדעת רב: תלוש מן הקרקע וחיברו - נחשב כתלוש לענין עבודה זרה, והגמרא דנה האם כך הדין גם במעילה (שנחשב לתלוש).
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בתחילתו במעילה על ידי שליח.

דף כ עמוד ב
* האמוראים נחלקו האם דברי המשנה ("אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד... השליח מעל") הם גם כשיטת רבי עקיבא (הסובר שכל דבר שהשליח רגיל לחזור ולהימלך עליו הוא בכלל המין שאמר לו המשלח) או רק כשיטת רבן שמעון בן גמליאל החולק עליו.
* הגמרא דוחה את האפשרות לדייק מהמשנה ששליח שנצטוה לעשות בכמות מסוימת ועשה בכמות יותר גדולה נחשב שעשה את שליחותו אלא שהוסיף עליה (אלא יתכן שנחשב כמעביר על דבריו ועוקר את שליחותו).