דף ו עמוד א
* הגמרא מביאה 3 ברייתות ומנסה להוכיח מהם שהפירוש הנכון של "שעת היתר לכהנים" (שאמר רבי יהושע במשנה בתחילת הפרק) הוא היתר אכילה, אך הגמרא דוחה את ההוכחות הללו ואומרת שאפשר לבאר שהפירוש הנכון הוא "היתר זריקה".
* רבי שמעון וכן הדעה שבברייתא האחרונה בעמוד חולקים על רב גידל וסוברים שזריקת פיגול כן מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים.

דף ו עמוד ב
* רבי אליעזר ורבי עקיבא נחלקו אם זריקה מועילה ליוצא, ונחלקו בין בבשר קדשי קדשים ובין באימורי קדשים קלים (והגמרא מבארת את הצורך של המשנה לציין שהם חולקים בשני המקרים הללו ולא להסתפק באחד מהם).
* רבי יוחנן חידש, שרבי עקיבא סובר שזריקה מועילה ליוצא רק באופן שיצא מקצתו של הבשר לחוץ, אך אם יצא הבשר כולו לחוץ מודה רבי עקיבא שהזריקה לא מועילה.

דף ז עמוד א
* רבי פפא חידש, שרבי עקיבא הסובר שזריקה מועילה ליוצא, זה רק באופן שיצא הבשר, אבל אם יצא הדם מן העזרה אע"פ שחזר והכניסו וזרק ממנו מודה רבי עקיבא שאין זריקה מועילה להוציא את הבשר מידי מעילה.
* המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות - הזריקה של חטאת אחת פוטרת את בשר חבירתה מן המעילה רק אם שחטו את שתי החטאות בבת אחת.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את טעמו של רבי עקיבא הסובר שזריקה מועילה ליוצא.

דף ז עמוד ב
* קדשי קדשים: לפני זריקת דמים - מועלין באימוריהן ובבשר, לאחר זריקת דמים - מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר (ואף אין איסור לכהן לאוכלו).
* קדשים קלים: לפני זריקת דמים - אין מועלין לא באימורין ולא בבשר, לאחר זריקת דמים - מועלין באימורין ואין מועלין בבשר (ואף אין איסור לבעלים לאוכלו).
* המשנה שנקטה שבקדשים קלים אין מועלין בבשר לאחר זריקת דמים, ומשתמע מכך שיש איסור לאוכלו, עסקה במקרה בו יצא הבשר מחוץ למחיצתו לפני הזריקה ונפסל ולכן אסור באכילה אך אין מועלין בו כי המשנה היא כדעת רבי עקיבא הסובר שזריקה מועילה ליוצא להוציאו מידי מעילה.

דף ח עמוד א
* פרק שני, המתחיל בעמוד זה, מפרט בכל הקדשים את זמן מעילתם והחלקים שמועלים בהם, והוא פותח בחטאת העוף.
* המשנה שבתחילת הפרק, הסוברת שחטאת שנגע בה טבול יום רק היא עצמה פסולה אבל אינה מטמאה אחרים, היא כדעת חכמים.

דף ח עמוד ב
* טבול יום לענין קדשים - לדעת אבא שאול: דינו כראשון לטומאה, לדעת רבי מאיר: דינו כשני לטומאה, לדעת חכמים: דינו כשלישי לטומאה.
* רבא מבאר שהמשנה בתחילת הפרק היא גם כדעת אבא שאול וגם כדעת רבי מאיר, כי הם מודים שמדין תורה טבול יום לענין קדשים רק פוסל ולא מטמא.
* מיצוי שיירי הדם בחטאת העוף - לדעת רב הונא בשם רב: לא מעכב, לדעת רב אדא בר אהבה בשם רב: מעכב.

דף ט עמוד א
* ישנה מחלוקת תנאים בדעת רבי ישמעאל אם מיצוי שיירי הדם בחטאת העוף מעכב או לא.
* המשנה מפרטת דיני מעילה בסוגים שונים של קרבנות שהם קדשי קדשים.
* האפר הנשאר על המזבח לאחר תרומת הדשן - לדעת רב: אין מועלין בו, לדעת רבי יוחנן: מועלין בו.

דף ט עמוד ב
* הנהנה בשוגג מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, והנהנה מאמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים - לדעת רב: הקרן והחומש שחייב לשלם עבור מה שנהנה מהם יפלו לנדבה, לדעת לוי: מן הקרן והחומש שמשלם יביא קטורת.
* הנהנה בשוגג מדמי חטאת ונודע לו על כך רק לאחר שכבר הפריש בהמה לחטאתו מן המעות שנשתיירו - לדעת רבי שמעון: יוליך את המעות שמפריש עבור תשלומי הקרן והחומש לים המלח, לדעת חכמים: קונים מהם קרבנות לנדבת ציבור.

דף י עמוד א
* אם נהנה אפילו קודם זריקת הדם מבשר קדשי קדשים שנטמא, וכן אם נהנה מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן על גבי המזבח - פטור ממעילה. (כי לא הפסיד כלל את הקדשים הללו).
* הנהנה ממעות חטאתו, אך נודע לו על כך רק לאחר שכבר הפריש בהמה לחטאת מהמעות שנשארו - יפלו המעות של הקרן והחומש (שחייב על מעילתו) לנדבה (ולא ילכו לים המלח, כי אין מפרישים מתחילה לאיבוד).

דף י עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שחייבים אף על אכילת קרבן שאין לו מתירין אם אכלם כשהוא טמא, ומשעה שקדש בכלי.
* פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מפרט מקרים של קדשים שאף שאסורים בהנאה אין חייבים עליהם קרבן מעילה.
* המשנה מבארת את דינם של חטאות שאין להקריבן.

דף יא עמוד א
* בשלוש החטאות השנויות בתחילת המשנה, הדין הוא קבוע, שבכל אופן ימותו, אף אם לא כיפרו הבעלים.
* המפריש מעות לנזירותו - לא נהנין מהן, אך אם נהנה לא חייב קרבן מעילה (מפני שעל כל מטבע ומטבע אפשר לומר שהפריש אותו לשלמים).
* רבי מאיר וחכמים נחלקו אם מועלין בדמים, ובגמרא מובאים שלושה מקורות לכך שאין בדם מעילה מהתורה.

דף יא עמוד ב
* בדשן שנתרם יש איסור מעילה (אף שכבר נעשית מצוותו).
* איברי שעיר המשתלח ובגדי כהונה של כהן גדול ביום הכיפורים אחרי שפשט אותם - יש מחלוקת אם יש בהם איסור מעילה.
* עגלה ערופה - אסורה בהנאה אף לאחר עריפתה (שנעשתה מצוותה).
* הגמרא מבררת כשיטת איזה תנא הולכת המשנה (בעמוד א) שאמרה שנסכים שירדו לשיתין אין מועלין בהן.

דף יב עמוד א
* הדשן הנותר מהקטרת הקטורת על גבי המזבח הפנימי ודשן המנורה הנותר מהדלקת הנרות - הגמרא מבררת את המקור לכך שיש להניחם במקום שמניח את תרומת הדשן.
* תורין שלא הגיע זמנן - לדעת חכמים לא מועלים בהם, ולדעת רבי שמעון מועלים בהם. (והגמרא מבררת את טעמם).
* לדעת רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, אך יש בהם איסור מעילה מדרבנן.

דף יב עמוד ב
* המקיז דם לבהמת קדשים - אסור בהנאה ומועלין בו.
* לדעת רבי אלעזר: כל מקום שאמרו חכמים "קדוש ואינו קדוש" - דמיו יפלו ללשכה.
* אם הקדיש את הבהמה או העוף בקדושת הגוף להקריבו למזבח - אין מועלים בחלב ובביצים, אך אם הקדישם לקנות בדמיהם דבר הראוי למזבח - מועלים בחלב ובביצים.

דף יג עמוד א
* המשנה מפרטת דברים שמועלים בהם ובמה שבתוכם ודברים שמועלים בהם ולא במה שבתוכם.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שולד של בהמה מעושרת לא ינק ממנה ואת המקור לכך שולד של בהמת שהוקדשה למזבח לא ינק ממנה.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שפרה לא תאכל מכרשיני הקדש בשעה שהיא דשה שדה הקדש.

דף יג עמוד ב
* נתן את המים שמילא כדי לנסך בחג בתוך צלוחית של זהב שהיא כלי שרת - לדעת ריש לקיש: מועלים במים רק אם נתן שיעור של 3 לוגין, לדעת רבי יוחנן: מועלין גם אם נתן יותר או פחות מ-3 לוגין.
* לדעת רבי אלעזר: המנסך מי חג בחג בחוץ - חייב.

דף יד עמוד א
* עבודת כוכבים שנשתברה מאליה - לדעת רבי יוחנן: אסורה, לדעת ריש לקיש: מותרת.
* לדעת שמואל: כשבונים בנין בשביל בדק הבית - קונים את כל צרכי הבנין ממעות חולין ואחרי שנגמר הבנין היו מקדישין את הבנין (והטעם לכך הוא כי מי שמתנדב מעות לבדק הבית מקדיש אותם מיד ואם היו משלמים למוכר על צרכי הבנין ממעות אלו מיד בשעת קנייתם היה המוכר מועל כשיהנה מהמעות).

דף יד עמוד ב
* לדעת שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על פרוטה מחולל - ומבארת הגמרא שדין זה הוא רק בדיעבד.
* רב פפא מבאר שהטעם לכך שבונים להקדש בחול הוא כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת (שמא הפועלים ירצו בזמן הבנייה לשבת עליהם).

דף טו עמוד א
* פרק רביעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בהלכות דברים המצטרפים לשיעור שלם.
* קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה (לשיעור פרוטה).
* בתחילת הסוגיה מובא שרבי ינאי אמר שאין חייבים משום מעילה אלא על קדשי בדק הבית ועולה בלבד, ולא חייבים מהתורה על שאר קדשי מזבח.
* למסקנת הגמרא, כוונת רבי ינאי היא שמהפסוק "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" יש ללמוד שנוהגת מעילה בקדשי בדק הבית בלבד, אך מעילה בקדשי מזבח לא לומדים מפסוק זה (אלא מפסוק אחר).

דף טו עמוד ב
* המשנה מפרטת דברים המצטרפים בקרבן עולה ובקרבן תודה.
* לדעת רבי יהושע: בקרבן עולה, אפילו אם לא נשתייר אלא כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - זורק את הדם.
* תרומה, תרומת מעשר, תרומת מעשר של דמאי, חלה, ביכורים - מצטרפים זה עם זה לאסור (אם נפלו לעיסה של חולין ורק ביחד יש בהם כדי לחמצה), והטעם הוא כי כל אלו קרויים "תרומה".

דף טז עמוד א
* צירוף נבילות זו עם זו - לדעת רב, ולדעת רב אסי באפשרות השניה: מצטרפות רק לענין טומאה, לדעת לוי: מצטרפות גם לענין אכילה, לדעת רב אסי באפשרות הראשונה: גם לענין טומאה לא מצטרפות.
* הגמרא מקשה ודנה בדעת רב אסי (שבאפשרות הראשונה).

דף טז עמוד ב
* לדעת רב: שרץ חי - לוקה עליו אם אכל שיעור כזית ממנו, שרץ מת - לוקה עליו אם אכל שיעור כעדשה ממנו.
* בעקבות בירור דעת רבי יוחנן, מסיקה הגמרא ששיעור אכילה של "שמונה שרצים האמורים בתורה" מתים הוא זה שבכעדשה, אך שיעור אכילה של שאר שרצים מתים הוא בכזית.

דף יז עמוד א
* במשנה נאמר שדם השרץ והבשר מצטרפים זה עם זה לשיעור כעדשה לטמא, ורב זעירא חידש שלא מועיל צירוף דם משרץ אחד עם בשר משרץ אחר אם לא באו לפנינו השרצים בשלימותם (ואם לא באו לפנינו השרצים בשלימותם - מצטרף הדם רק עם בשר אותו שרץ שיצא ממנו).
* המקור לכך שדם שרצים מטמא הוא מהפסוק "וזה לכם הטמא".

דף יז עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה מעשה שממנו עולה שקיבל רבי שמעון בר יוחאי את דרשת "וזה לכם הטמא" מרבי אלעזר בר רבי יוסי.
* במעשה מסופר ששד הקרוי בן תמליון סייע לרבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בר רבי יוסי לבטל את הגזירות שגזרה מלכות הרשעה על ישראל.
* הפיגול והנותר לא מצטרפים לענין טומאת ידים, אבל לענין איסור אכילה (בכזית) מצטרפים.
* האוכל שנטמא באב הטומאה מצטרף לשיעור כביצה עם אוכל שנטמא בולד הטומאה לטמא כקל שבשניהם.