דף ב עמוד א
* מסכת מעילה עוסקת בעיקר במי שמעל בהקדש ונהנה בו והוציאו לרשותו.
* הגמרא מבארת את הצורך שהיה למשנה לפרט כמה מקרים בהם קדשי קדשים נפסלו ומועלים בהם.
* לדעת עולא בשם רבי יוחנן: קדשים שמתו - יצאו מידי מעילה (מדין תורה, אך לא מדרבנן).

דף ב עמוד ב
* הפסולים שנשנו במשנה (בעמוד א) שעלו בדיעבד על המזבח - לדעת רבה: ירדו, לדעת רב יוסף: לא ירדו. (ומחלוקתם היא רק בדעת רבי שמעון).
* במעילה האסורה רק מדרבנן - לא משלמים חומש.

דף ג עמוד א
* הגמרא מבארת, שעולא שאמר בשם רבי יוחנן, שיש מעילה מדרבנן בקדשים שמתו, מודה ב"חמש חטאות המתות" שלא גזרו בהם איסור מעילה.
* רב יוסף הקשה על רבה (מדיוק במשניות), ודחה את דבריו.
* לדעת רבי אלעזר: עולת במת יחיד שהכניסה לעזרה - קלטוה מחיצות של העזרה לכל דבר (ונפסלת בכל הדברים הפוסלים במזבח).

דף ג עמוד ב
* למסקנת הגמרא, יתכן שרבי אלעזר הסתפק אם הדין הוא כרבה או כרב יוסף (שנחלקו בנוגע לפסולים, שנשנו במשנה בתחילת המסכת, שעלו בדיעבד על המזבח, אם ירדו או לא).
* לדעת רב: זריקת פיגול - אינה מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים, ואינה מביאה את האימורים לידי מעילה בקדשים קלים.

דף ד עמוד א
* הגמרא מקשה על רב גידל שאמר (בחלק השני של דבריו) שזריקת פיגול אינה מביאה קדשים קלים לידי מעילה, ומתרצת.
* הגמרא מביאה ראיה לדברי רב גידל שאמר (בחלק הראשון של דבריו) שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים, ואחר כך הגמרא דוחה ראיה זו.

דף ד עמוד ב
* למסקנה, הגמרא מביאה ראיה לדין השני של רב גידל (אך לא לדין הראשון).
* בר קפרא אמר לבר פדת לשאול אותו מחר בבית המדרש מה הפירוש של "שעת היתר לכהנים" שאמר רבי יהושע במשנה בתחילת הפרק.

דף ה עמוד א
* הפירוש של "שעת היתר לכהנים" שאמר רבי יהושע במשנה בתחילת הפרק - לדעת חזקיה: היתר שחיטה, לדעת רבי יוחנן: היתר אכילה.
* רבי זירא מדייק מהמשנה שהפירוש הנכון הוא היתר זריקה, והגמרא דוחה דבריו.
* הגמרא מדייקת מהמשך המשנה שהפירוש הנכון הוא היתר זריקה, ורב יוסף דוחה זאת ומדייק מהמשנה שהפירוש הנכון הוא היתר אכילה.

דף ה עמוד ב
* רב אסי דוחה את דברי רב יוסף ומוכיח שהפירוש הנכון הוא היתר זריקה.
* ריש לקיש שאל את רבי יוחנן: "פסול מהו שיעשה שיריים", ורבי יוחנן ענה לו: "אין לך דבר שיעשה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו".
* הגמרא מוכיחה מברייתא שהפירוש הנכון הוא היתר זריקה, אך דוחה את ההוכחה.

דף ו עמוד א
* הגמרא מביאה 3 ברייתות ומנסה להוכיח מהם שהפירוש הנכון של "שעת היתר לכהנים" (שאמר רבי יהושע במשנה בתחילת הפרק) הוא היתר אכילה, אך הגמרא דוחה את ההוכחות הללו ואומרת שאפשר לבאר שהפירוש הנכון הוא "היתר זריקה".
* רבי שמעון וכן הדעה שבברייתא האחרונה בעמוד חולקים על רב גידל וסוברים שזריקת פיגול כן מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים.

דף ו עמוד ב
* רבי אליעזר ורבי עקיבא נחלקו אם זריקה מועילה ליוצא, ונחלקו בין בבשר קדשי קדשים ובין באימורי קדשים קלים (והגמרא מבארת את הצורך של המשנה לציין שהם חולקים בשני המקרים הללו ולא להסתפק באחד מהם).
* רבי יוחנן חידש, שרבי עקיבא סובר שזריקה מועילה ליוצא רק באופן שיצא מקצתו של הבשר לחוץ, אך אם יצא הבשר כולו לחוץ מודה רבי עקיבא שהזריקה לא מועילה.

דף ז עמוד א
* רבי פפא חידש, שרבי עקיבא הסובר שזריקה מועילה ליוצא, זה רק באופן שיצא הבשר, אבל אם יצא הדם מן העזרה אע"פ שחזר והכניסו וזרק ממנו מודה רבי עקיבא שאין זריקה מועילה להוציא את הבשר מידי מעילה.
* המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות - הזריקה של חטאת אחת פוטרת את בשר חבירתה מן המעילה רק אם שחטו את שתי החטאות בבת אחת.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את טעמו של רבי עקיבא הסובר שזריקה מועילה ליוצא.

דף ז עמוד ב
* קדשי קדשים: לפני זריקת דמים - מועלין באימוריהן ובבשר, לאחר זריקת דמים - מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר (ואף אין איסור לכהן לאוכלו).
* קדשים קלים: לפני זריקת דמים - אין מועלין לא באימורין ולא בבשר, לאחר זריקת דמים - מועלין באימורין ואין מועלין בבשר (ואף אין איסור לבעלים לאוכלו).
* המשנה שנקטה שבקדשים קלים אין מועלין בבשר לאחר זריקת דמים, ומשתמע מכך שיש איסור לאוכלו, עסקה במקרה בו יצא הבשר מחוץ למחיצתו לפני הזריקה ונפסל ולכן אסור באכילה אך אין מועלין בו כי המשנה היא כדעת רבי עקיבא הסובר שזריקה מועילה ליוצא להוציאו מידי מעילה.

דף ח עמוד א
* פרק שני, המתחיל בעמוד זה, מפרט בכל הקדשים את זמן מעילתם והחלקים שמועלים בהם, והוא פותח בחטאת העוף.
* המשנה שבתחילת הפרק, הסוברת שחטאת שנגע בה טבול יום רק היא עצמה פסולה אבל אינה מטמאה אחרים, היא כדעת חכמים.

דף ח עמוד ב
* טבול יום לענין קדשים - לדעת אבא שאול: דינו כראשון לטומאה, לדעת רבי מאיר: דינו כשני לטומאה, לדעת חכמים: דינו כשלישי לטומאה.
* רבא מבאר שהמשנה בתחילת הפרק היא גם כדעת אבא שאול וגם כדעת רבי מאיר, כי הם מודים שמדין תורה טבול יום לענין קדשים רק פוסל ולא מטמא.
* מיצוי שיירי הדם בחטאת העוף - לדעת רב הונא בשם רב: לא מעכב, לדעת רב אדא בר אהבה בשם רב: מעכב.

דף ט עמוד א
* ישנה מחלוקת תנאים בדעת רבי ישמעאל אם מיצוי שיירי הדם בחטאת העוף מעכב או לא.
* המשנה מפרטת דיני מעילה בסוגים שונים של קרבנות שהם קדשי קדשים.
* האפר הנשאר על המזבח לאחר תרומת הדשן - לדעת רב: אין מועלין בו, לדעת רבי יוחנן: מועלין בו.

דף ט עמוד ב
* הנהנה בשוגג מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, והנהנה מאמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים - לדעת רב: הקרן והחומש שחייב לשלם עבור מה שנהנה מהם יפלו לנדבה, לדעת לוי: מן הקרן והחומש שמשלם יביא קטורת.
* הנהנה בשוגג מדמי חטאת ונודע לו על כך רק לאחר שכבר הפריש בהמה לחטאתו מן המעות שנשתיירו - לדעת רבי שמעון: יוליך את המעות שמפריש עבור תשלומי הקרן והחומש לים המלח, לדעת חכמים: קונים מהם קרבנות לנדבת ציבור.

דף י עמוד א
* אם נהנה אפילו קודם זריקת הדם מבשר קדשי קדשים שנטמא, וכן אם נהנה מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן על גבי המזבח - פטור ממעילה. (כי לא הפסיד כלל את הקדשים הללו).
* הנהנה ממעות חטאתו, אך נודע לו על כך רק לאחר שכבר הפריש בהמה לחטאת מהמעות שנשארו - יפלו המעות של הקרן והחומש (שחייב על מעילתו) לנדבה (ולא ילכו לים המלח, כי אין מפרישים מתחילה לאיבוד).

דף י עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שחייבים אף על אכילת קרבן שאין לו מתירין אם אכלם כשהוא טמא, ומשעה שקדש בכלי.
* פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מפרט מקרים של קדשים שאף שאסורים בהנאה אין חייבים עליהם קרבן מעילה.
* המשנה מבארת את דינם של חטאות שאין להקריבן.

דף יא עמוד א
* בשלוש החטאות השנויות בתחילת המשנה, הדין הוא קבוע, שבכל אופן ימותו, אף אם לא כיפרו הבעלים.
* המפריש מעות לנזירותו - לא נהנין מהן, אך אם נהנה לא חייב קרבן מעילה (מפני שעל כל מטבע ומטבע אפשר לומר שהפריש אותו לשלמים).
* רבי מאיר וחכמים נחלקו אם מועלין בדמים, ובגמרא מובאים שלושה מקורות לכך שאין בדם מעילה מהתורה.

דף יא עמוד ב
* בדשן שנתרם יש איסור מעילה (אף שכבר נעשית מצוותו).
* איברי שעיר המשתלח ובגדי כהונה של כהן גדול ביום הכיפורים אחרי שפשט אותם - יש מחלוקת אם יש בהם איסור מעילה.
* עגלה ערופה - אסורה בהנאה אף לאחר עריפתה (שנעשתה מצוותה).
* הגמרא מבררת כשיטת איזה תנא הולכת המשנה (בעמוד א) שאמרה שנסכים שירדו לשיתין אין מועלין בהן.

דף יב עמוד א
* הדשן הנותר מהקטרת הקטורת על גבי המזבח הפנימי ודשן המנורה הנותר מהדלקת הנרות - הגמרא מבררת את המקור לכך שיש להניחם במקום שמניח את תרומת הדשן.
* תורין שלא הגיע זמנן - לדעת חכמים לא מועלים בהם, ולדעת רבי שמעון מועלים בהם. (והגמרא מבררת את טעמם).
* לדעת רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, אך יש בהם איסור מעילה מדרבנן.

דף יב עמוד ב
* המקיז דם לבהמת קדשים - אסור בהנאה ומועלין בו.
* לדעת רבי אלעזר: כל מקום שאמרו חכמים "קדוש ואינו קדוש" - דמיו יפלו ללשכה.
* אם הקדיש את הבהמה או העוף בקדושת הגוף להקריבו למזבח - אין מועלים בחלב ובביצים, אך אם הקדישם לקנות בדמיהם דבר הראוי למזבח - מועלים בחלב ובביצים.

דף יג עמוד א
* המשנה מפרטת דברים שמועלים בהם ובמה שבתוכם ודברים שמועלים בהם ולא במה שבתוכם.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שולד של בהמה מעושרת לא ינק ממנה ואת המקור לכך שולד של בהמת שהוקדשה למזבח לא ינק ממנה.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שפרה לא תאכל מכרשיני הקדש בשעה שהיא דשה שדה הקדש.

דף יג עמוד ב
* נתן את המים שמילא כדי לנסך בחג בתוך צלוחית של זהב שהיא כלי שרת - לדעת ריש לקיש: מועלים במים רק אם נתן שיעור של 3 לוגין, לדעת רבי יוחנן: מועלין גם אם נתן יותר או פחות מ-3 לוגין.
* לדעת רבי אלעזר: המנסך מי חג בחג בחוץ - חייב.