דף כ עמוד א
* המשנה מציינת חומרא שיש באומר "ערכי עלי" לעומת האומר "דמי עלי" (האומר "ערכי עלי" ומת - יתנו היורשים, "דמי עלי" ומת - לא יתנו היורשים), והברייתא מוסיפה ומציינת חומרות שיש באומר "דמי עלי" לעומת האומר "ערכי עלי" (שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף ואין נדונים בהשג יד משא"כ בערכין).
* האומר "ערך ידי וערך רגלי עלי" - לדעת חכמים: לא אמר כלום, לדעת רבי מאיר: נותן את שווי דמיהם.
* האומר "חצי ערכי עלי" - לדעת ת"ק: נותן חצי ערכו, לדעת ר' יוסי בר' יהודה: נותן ערך שלם (גזירה משום האומר "ערך חציו").
* המעריך חצי ערך כלי - לדעת ר"מ: נותן דמיו, ולדעת חכמים: לא אמר כלום (והגמרא מבררת את סברת חכמים).

דף כ עמוד ב
* האומר "שור זה עולה" ומת השור - פטור מלשלם, האומר "דמי שור זה עלי עולה" ומת השור - חייב לשלם, האומר "שור זה עלי עולה" ומת השור - אינו חייב באחריותו.
* לדעת רבי מאיר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (ובהתאם לשיטתו העמידה הגמרא את הברייתא באופן שהקדיש את דמי המכירה של השור לאחר שיקבלם).

דף כא עמוד א
* ניתן להקדיש רק דבר שברשותו של המקדיש.
* חייבי ערכין שאינם משלמים את חיובם - ממשכנים אותם.
* חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנים אותם, למעט חטאת נזיר.
* חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותם, למעט עולת מצורע.
* מהפסוק "יקריב אותו לרצונו" לומדים שכופים אותו (את החייב קרבן) עד שיאמר רוצה אני.

דף כא עמוד ב
* לדעת שמואל: המביא קרבן עולה עבור חבירו - צריך להודיעו על כך בשעת הפרשה אך לא בשעת כפרה, ולדעת עולא להיפך.
* אדם שגירש את אשתו וקודם לכן מסר "מודעא" שהוא נותן את הגט שלא מרצונו אלא מחמת שכופים אותו לעשות כך - מועילה מסירת "מודעא" זו והגט בטל.
* במשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, נאמר: "שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב (כי זו שעת הוצאת פועלים והכנסת פועלים)".

דף כב עמוד א
* שום היתומים: אבימי מכריע להלכה שאם בא להכריז ימים רצופים - מכריז שלושים יום, ואם בא להכריז רק בימי שני וחמישי - מכריז 18 פעמים (במשך שישים יום).
* לדעת רב אסי: אין נזקקים לנכסי יתומים לגבות מהם את חובות אביהם אא"כ היתה ריבית אוכלת בהם, ולדעת רבי יוחנן: גובים מהם אף עבור כתובת אשה. (וכן גובים מהם אם אביהם הודה לפני מותו שלא פרע את החוב).
* הטעם שרב נחמן לא היה גובה (בתחילה) מיתומים קטנים את חובות אביהם - רב פפא: פריעת בעל חוב מצוה ויתומים קטנים פטורים, רב הונא בריה דרב יהושע: חוששים שמא הלוה נתן למלוה צררי.

דף כב עמוד ב
* לדעת רבא: הטעם לכך הוא שחוששים שמא כבר פרע הלוה למלוה וכתב לו המלוה שובר.
* רב אשי מכריע להלכה שלא נזקקים לנכסי יתומים לגבות מהם את חוב אביהם, אך אם אמר הלוה לפני מיתתו "תנו" כן נזקקים ומעמידים להם אפוטרופוס (אך אם יש עדים שהשדה היתה גזולה ביד אביהם אין מעמידים אפוטרופוס אלא מוציאים את השדה מיד היתומים).

דף כג עמוד א
* המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה - במשנה נחלקו ר"א ורבי יהושע אם צריך לידור הנאה כשיגרשנה או לא, ובגמרא מובאים 4 הסברים לטעם המחלוקת (ההסבר השני והשלישי נדחו).
* לדעת רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי - נאמן, חזקה אין עושה קינוניא על הקדש.
* "בתר עניא אזלא עניותא".

דף כג עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה שרק ערב של כתובה לא משתעבד (גם אם היו נכסים לבעל), אך בכל שאר סוגי הערבויות הערב כן משתעבד (גם אם אין נכסים ללוה בשעת ההלואה).
* נחלקו הדעות אם גם מי שמכר את נכסיו וגירש את אשתו עליו לידור ממנה הנאה או שהאשה גובה מהלוקח בלא שידור הבעל הנאה ממנה.
* הקדיש בתשעים מנה והיה חובו (לכתובת אשה או לבעל חוב) מאה מנה - לדעת המשנה: מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, ולדעת רשב"ג: לא פודה את הנכסים (אלא רק אם היה חובו כנגד הקדשו).

דף כד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שמניחים לחייבי ערכין (כשממשכנים אותם) מזון וכסות (ושאר הדברים המפורטים במשנה), אך לא לאשתו ובניו.
* אין להקדש אלא מקומו ושעתו, וזהו השווי שנותנים כשפודים את ההקדש.
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במקדיש שדה אחוזתו.
* לדעת רב ושמואל: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים, ולכן יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות משתי שנים.
* המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה - לדעת רב: קדושה ונותן חמשים סלעים עבור פדיונה, ולדעת שמואל: אינה קדושה כל עיקר.

דף כד עמוד ב
* הגמרא מבררת את טעמיהם של רב ושמואל, ומקשה על רב מברייתא ומהמשנה ומתרצת.
* לדעת רבי יהודה (ורב סובר כמותו): שנת היובל עולה לכאן ולכאן (מונים אותה שנה ראשונה לתחילת היובל הבא), וחכמים (ושמאול סבור כמותם) חולקים וסוברים ששנת היובל אינה בחשבון שנות היובל הבא.

דף כה עמוד א
* הברייתא מביאה את המקור לכך ש"אין מחשבין חדשים עם ההקדש" ואת המקור לכך ש"אם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה".
* במשנה נאמר ש"המקדיש שדהו בשעת היובל נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף", ובברייתות מבואר לפי מה שמים את גודל הקרקע שראוי לזרוע בה כור שעורים.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שהפודה שדה אחוזה שהוקדשה צריך לשלם את כל הסכום בבת אחת.

דף כה עמוד ב
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם גאלה (את שדה אחוזה שהוקדשה) בנו של המקדיש, השדה יוצאה לאביו ביובל.
* למסקנת הגמרא: שדה אחוזה שהקדישה בעליה פחות משתי שנים לפני היובל, יוצאת לכהנים ביובל.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם גאלה (את שדה אחוזה שהוקדשה) אחד מן הכהנים, יוצאת מתחת ידו ביובל ומתחלקת לאחיו הכהנים (ולא נשארת אצלו בלבד).
* הגיע היובל ולא נגאלה השדה - לדעת רבי יהודה: הכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה, לדעת רבי שמעון: נכנסים ולא נותנים, לדעת רבי אלעזר: לא נכנסים ולא נותנים. (ובגמרא מבואר טעמיהם).

דף כו עמוד א
* הגמרא מביאה 3 דעות מהו טעמו של רבי אלעזר (שאמר שאם הגיע היובל ולא נגאלה השדה, הכהנים לא נכנסים ולא נותנים), ושתי הדעות הראשונות נדחו.
* הקדיש את השדה ולא גאלה לפני היובל, וזכה בה הכהן ביובל והקדישה - בעל השדה הראשון יכול לפדותה שתחזור להיות לפניו רק כשדה מקנה ולא כשדה אחוזה.
* שדה אחוזה שהוקדשה ויצאה לכהנים ביובל ומכרה הכהן והקדישה הלוקח וגאלה אחר מההקדש - חוזרת ביובל לכהן שמכרה ללוקח.

דף כו עמוד ב
* בדעת רבי אלעזר (הסובר שאם לא נגאלה השדה ביובל הראשון אינה יוצאת לכהנים אלא נשארת ברשות ההקדש) - הגמרא מסתפקת, ומביאה 2 לישנות בדעתו, אם בעלים הפודה את השדה ביובל שני דינו כמו אדם אחר הפודה את השדה (ונחשבת לשדה מקנה) או לא (ונחשבת לשדה אחוזה).
* הקונה שדה מאביו, הקדישה, ואח"כ מת אביו - נחלקו התנאים אם היא נחשבת לשדה מקנה או לשדה אחוזה, והגמרא מבארת את טעמיהם.

דף כז עמוד א
* המשנה (בעמוד הקודם) השמיעה לנו שכהנים ולויים גואלים לעולם (שדה אחוזה שהוקדשה) ואפילו לאחר היובל ואין השדה יוצאת ביובל (שלא כמו דין ישראל).
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני שדה אחוזה שהוקדשה וכן עוסק בדיני חרמים.
* הטעמים לכך שאומרים תחילה למקדיש שדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג לומר בכמה רוצה לפדות את השדה: כי השדה חביבה עליו והוא יפדה בסכום גבוה יותר, כי מצות גאולה באדון, כי הוא נותן חומש.
* ת"ק ורבי יוסי נחלקו אם ניתן לפדות את השדה בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה.

דף כז עמוד ב
* המשנה עוסקת כשחזרו בהם בזה אחר זה, והברייתא עוסקת במקרה שחזרו בהם בבת אחת.
* תוספת החומש של הבעלים עדיפה על הקרן שהאחר רוצה לתת - במקרה שעל ידי תוספת החומש יש רווח להקדש.
* אם נישום שדה ההקדש בפני שלושה בני אדם כדברי האחר - הבעלים מוסיפים חומש אף כנגד התוספת של האחר.

דף כח עמוד א
* בברייתא מובא המקור לכך שניתן להחרים רק מקצת מהנכסים ולא את כל הנכסים.
* רבי אלעזר בן עזריה סובר כמו רבי אילא (שאמר שבאושא התקינו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש), ורבי אליעזר חולק על כך.
* לדעת רבי יהודה: כהנים ולוים לא מחרימים, ולדעת רבי שמעון: לוים יכולים להחרים מטלטלים.
* לדעת רבי חייא בר אבין: אם החרים מטלטלין - נותנן לכל כהן שירצה.

דף כח עמוד ב
* לדעת רבי חייא בר אבין: אם החרים שדותיו - נותנן לכהן שבאותו משמר.
* שדה אחוזה (שהוקדשה ולא רצו הבעלים לגאול אותה) היוצאה לכהנים ביובל - נותנים את השדה לכהני המשמר שחל היובל בזמן עבודתם (ואם חל היובל בשבת - נותנים את השדה למשמר היוצא).
* התנאים נחלקו אם "סתם חרמים" לבדק הבית או לכהנים.

דף כט עמוד א
* חרמי כהנים: כל זמן שהן בבית בעלים - הרי הן כהקדש לכל דבריהן, נתנן לכהן - הרי הן לכל דבריהן כחולין.
* שדה שהחרים ישראל וזכה בה הכהן, והקדישה הכהן ולא גאלה מיד הגזבר - יוצאה ביובל מתחת ידו של כהן זה ומתחלקת לאחיו הכהנים.
* רב ורב יהודה פסקו להלכה שסתם חרמים לבדק הבית, ועולא פסק שסתם חרמים לכהנים.
* עבד עברי, שדה אחוזה, בתי ערי חומה, שדה חרמין בארץ ישראל (לדעת רשב"י), גר תושב (לדעת ר"ש בן אלעזר) - אינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג.

דף כט עמוד ב
* פרק תשיעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדיני גאולת שדות ובתים.
*המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, לא רשאי לגאול אותה מהלוקח אם עברו פחות משתי שנים - גם המוכר וגם הקונה מצווים ב"עשה" זה.
* המוכר שדהו בשנת היובל עצמה - לדעת רב: מכורה ויוצאה (והלוקח איבד מעותיו), לדעת שמואל: אינה מכורה כל עיקר (והמעות חוזרות).
* המוכר עבדו לעובד כוכבים או לישראל הגר בחו"ל - יצא העבד לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני (ואין המעות חוזרות).

דף ל עמוד א
* המקדש את אחותו (והרי אדם יודע שאין קידושין אלו תופסים) - נחלקו רב ושמואל אם כוונתו היתה לתת את המעות בפיקדון או במתנה.
* "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" - לא העכבר הגונב את האוכל הוא הגנב אלא החור שבכותל שלתוכו הוא בורח וניצול מרודפיו הוא הגנב.
* מכר את השדה והקונה מכר אותה לקונה שני במחיר אחר - השדה נגאלת ע"י בעליה לפי המחיר הזול, והגמרא מבררת את המקור לכך.

דף ל עמוד ב
* הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
* "בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף (יגיע למצב ש)מוכר את מטלטליו".
* כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך ש"לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאין".
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שהבא לגאול את שדהו מן ההקדש מותר ללוות כדי לגאול או לגאול לחצאין.

דף לא עמוד א
* המוכר בית בעיר המוקפת חומה - לדעת המשנה: ניתן לגאול את הבית מיד לאחר המכירה, לדעת רבי (בברייתא): ניתן לגאול את הבית רק לאחר שעברו לפחות שני ימים מיום המכירה. (והגמרא מבררת את טעמיהם)
* המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש - לדעת רבי יהודה (המשנה): הרי זה כמין רבית ואינו רבית, לדעת חכמים: הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתו. (והגמרא מביאה 2 הסברים לטעמי המחלוקת)

דף לא עמוד ב
* אם הקונה מכר את הבית לאדם אחר ועברה שנה - נחלקו האמוראים למי נחלט הבית (לקונה הראשון או השני).
* מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני - זה שמכר לו באדר השני כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.
* גם אם נתן את הבית במתנה ולא גאל תוך שנה - הבית נחלט למקבל המתנה, ורבי מאיר חולק.
* המקדיש בית בבתי ערי חומה - הרי זה גואל מיד וגואל לעולם, אך אם גאלו אחר מיד הקדש - יכול לגאול ממנו רק עד שנה.
* הלל תיקן שהמוכר בית בבתי ערי חומה ורוצה לגאול אותה מהלוקח - יכול לתת את הכסף בלשכה ולא חייב לתת ללוקח ישירות.