דף ב עמוד א
* ששת הפרקים הראשונים במסכת עוסקים בדיני ערכין, ושלושת הפרקים האחרונים עוסקים בדיני הקדש שדה אחוזה ושדה מקנה וחרמים ובדיני מכירת שדה אחוזה ובתים ובדינים נוספים.
* "הכל מעריכין ונערכין" - המילה "הכל" באה לרבות שגם "מופלא סמוך לאיש" מעריך, ושגם "מנוול ומוכה שחין" נערכין.
* לדעת חכמים: יורש סומך ויורש מימר (והמשניות שאמרו "הכל סומכין" ו"הכל ממירין" באו לרבות יורש, וכשיטת חכמים), ורבי יהודה חולק - והגמרא מבררת את טעמיהם.

דף ב עמוד ב
* גם אשה ממירה.
* הכל חייבין בסוכה -לרבות קטן שאינו צריך לאמו.
* הכל חייבין בלולב - לרבות קטן היודע לנענע.
* הכל חייבין בציצית - לרבות קטן היודע להתעטף.
* הכל חייבין בתפילין - לרבות קטן היודע לשמור תפלין.
* הכל חייבין בראייה - לרבות מי שחציו עבד וחציו בן חורין / חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני / סומא באחת מעיניו.
* הכל חייבין בתקיעת שופר - לרבות קטן שהגיע לחינוך.
* הכל חייבין במקרא מגילה, הכל כשרין לקרות את המגילה - לרבות נשים.

דף ג עמוד א
* נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס.
* הכל חייבין בזימון - לרבות נשים ועבדים.
* הכל מצטרפין לזימון - לרבות קטן היודע למי מברכין.
* הכל מיטמאין בזיבה - לרבות תינוק בן יומו.
* הכל מיטמאין בטמא מת, הכל מיטמאין בנגעים - לרבות קטן.
* הכל רואין את הנגעים, הכל כשרין לראות את הנגעים - לרבות מי שאינו בקי בהן ובשמותיהן (אם מסבירים לו את הלכות נגעים והוא מבין אותן).
* הכל כשרין לקדש מי חטאת - לרבות קטן לדעת רבי יהודה, ולרבות אשה לדעת חכמים.
* הכל כשירין להזות מי חטאת על הטמא - לרבות ערל.
* הכל שוחטין - לרבות כותי וישראל מומר.

דף ג עמוד ב
* הכל מעלין לא"י - לרבות עבדים / מנוה היפה לנוה הרעה, ואין הכל מוציאין - לרבות עבד שברח מחו"ל לארץ.
* הכל מעלין לירושלים - לרבות מנוה היפה לנוה הרעה, ואין הכל מוציאין - לרבות מנוה הרעה לנוה היפה.
* הכל חייבין בסוכה כהנים לוים וישראלים / הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים / הכל חייבין בתפילין כהנים לוים וישראלים / הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים - הגמרא מבארת שבכל המקרים הללו החידוש הוא בכך שהכהנים חייבים, ומבארת מדוע היינו יכולים לחשוב שהכהנים פטורים.

דף ד עמוד א
* הכל חייבים במקרא מגילה כהנים לוים וישראלים / הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים / הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים / הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים - הגמרא מבארת מה החידוש בדינים אלו שלכאורה פשוטים הם.
* בן בוכרי ורבן יוחנן בן זכאי נחלקו אם כהן מחוייב במחצית השקל.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שניתן להעריך מנוול ומוכה שחין.

דף ד עמוד ב
* האומר ערך סתם עלי (שאמר: "הרי עלי ערך") - נותן כפחות שבערכין (שלשת שקלים), ונחלקו הלישנות בגמרא אם נידון בהשג יד.
* אם העריך אבר שאין הנשמה תלויה בו - פטור, ואם העריך אבר שהנשמה תלויה בו - נותן את ערך כולו.
* המעריך מת או גוסס - פטור.
* המעריך כמה אנשים יחד - מתחייב בערך כולם.
* אשה שהעריכה - חייבת.

דף ה עמוד א
* אם הקדיש לקרבן אבר של בהמה שהנשמה תלויה בו - לדעת כולם: קדשה כולה (ונחלקו התנאים אם פשטה קדושה בכולה רק במקרה שהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו).
* האומר "ערכי עלי לגבי מזבח" - רבא מסתפק אם נידון ב"השג יד" או לא.
* המעריך פחות מבן חדש - לדעת ר"מ: נותן דמיו, ולדעת חכמים: לא אמר כלום (ונחלקו אם אדם מוציא דבריו לבטלה או לא).
* לדעת ר"מ: האומר "ערך כלי עלי" - נותן דמיו.

דף ה עמוד ב
* לדעת ר"מ: המקדיש בהמת חבירו - נותן דמיה.
* בברייתא מובאים הטעמים למחלוקת שבמשנה ("עובד כוכבים - רבי מאיר אומר: נערך אבל לא מעריך, רבי יהודה אומר: מעריך אבל לא נערך").
* רבא אמר, שההלכה שאמר רבי מאיר מסתברת אך לא הטעם שלו, והטעם של רבי יהודה מסתבר אך לא ההלכה שאמר.

דף ו עמוד א
* בתחילת בנין בית המקדש - אפילו מים ומלח אין מקבלין בנדבה מעובדי כוכבים, בסוף בנין בית המקדש - דבר המסויים אין מקבלין, דבר שאינו מסויים מקבלין.
* עובד כוכבים שהפריש תרומה מתבואתו: אם הפריש את התרומה על דעת שיעשו בה מה שעושים בתרומה שישראל מפרישים - תינתן לכהן, ואם לאו - טעונה גניזה (שמא הקדישה).
* למסקנת הגמרא: האומר "סלע זו לצדקה" - מותר לשנותה (ללוותה ולקחתה לצרכיו), בין לעצמו בין לאחר, בין אמר עלי בין אמר הרי זו.
* האומר "סלע זו לצדקה" - עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה.

דף ו עמוד ב
* ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת - אסור לשנותה לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה.
* הגמרא מבררת את הטעם של דברי ת"ק שאמר ש"הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך", ומבארת את שיטתו של ר' חנינא בן עקביא שאמר שהיוצא ליהרג כן נערך.
* הזיק ויצא להריגה - הגמרא מבארת מה שורש מחלוקת ת"ק ורבי יוסי שנחלקו אם פטור או חייב בתשלומין.

דף ז עמוד א
* היוצא ליהרג והיה קרבנו (שהביא קרבן חטאת או אשם) זבוח באותה שעה - זורקים בשבילו על המזבח מדם חטאתו ומדם אשמו.
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שהאשה שיוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד (אלא הורגים אותה עם עוברה).
* האשה היוצאה ליהרג - מכין אותה כנגד בית הריון, כדי שימות הוולד תחילה כדי שלא תבא לידי ניוול.

דף ז עמוד ב
* האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת - מותר להביא סכין דרך רשות הרבים לצורך הוצאת הולד.
* האשה שנהרגה - לדעת רב: רק פאה נכרית שלה מותרת בהנאה ורק אם אמרה "תנו שערי לבתי", לדעת רב נחמן בר יצחק: השער שלה מותר בהנאה.
* במשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מובאת מחלוקת רבי מאיר וחכמים כמה יתן מי שיש לו פחות מכפי ערכו אך יותר מסלע, והגמרא מבארת את טעם המחלוקת.

דף ח עמוד א
* בסיום המשנה (שבעמוד הקודם) נאמר שוב הדין שנאמר בתחילת המשנה, ש"אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע", כדי לסתום לנו כדעת חכמים הסוברים שעני הנידון לפי מה שידו משגת יכול לתת יותר מסלע.
* החל ממשנה זו ועד סוף הפרק, מובאות משניות העוסקות בדינים שונים, ואשר המשותף להם הוא שנאמר בהם שאין לפחות ממספר מסוים ואין (או יש) אפשרות להוסיף על מספר מסוים.
* במשנה נאמר ש"אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על י"ז", ובברייתא מובא פירוט המבאר את כל המקרים האפשריים.

דף ח עמוד ב
* אותן נשים טועות שיש להסתפק בהן שמא הן זבות - מביאות קרבן ואינו נאכל.
* בנגעי אדם לפעמים מספיק הסגר של שבוע אחד ("צדקתך כהררי אל"), ובנגעי בתים לפעמים צריך 3 שבועות של הסגר כדי לטהרם או לטמאם ("משפטיך תהום רבה").
* רב יהודה מפרש כך את פשט הפסוק: אלמלא צדקתך שהם כהררי אל, מי יוכל לעמוד לפני משפטיך שהם כתהום רבה, ורבה מפרש כך את פשט הפסוק: צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. (והגמרא מבארת במה נחלקו).

דף ט עמוד א
* "אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה ולא נראה יתר על שמונה" - רב הונא (בסוף העמוד הקודם) מבאר שיש 2 דינים בקטע זה, ועולא מפרש שיש דין אחד בקטע זה. (ונחלקו אם אפשר לעשות 8 חודשים מלאים בשנה).
* אם מתאחר ראש השנה יום אחד בלבד אחרי המולד, אין לחשוש שירננו אנשים אחרי חכמים ויאמרו שכל מה שהם רוצים הם עושים.
* אם מתאחר המולד יום אחד בלבד אחרי ראש השנה, לא יבואו אנשים לרנן אחרי חכמים, כי יסברו שאכן נראה המולד לבית דין בראש השנה.

דף ט עמוד ב
* רב הונא סובר כרשב"ג שחודש העיבור (אדר א) יכול להיות 29 יום או 30 יום, ועולא סובר כת"ק שחודש העיבור הוא תמיד 30 יום.
* לדעת אחרים: אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה. (ולדעתם אין מצוה לקדש על פי הראיה).
* גם שמואל וגם רבי סוברים כדעת רב הונא שאפשר לעשות שמונה חודשים מלאים בשנה.

דף י עמוד א
* לדעת המשנה: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה", ולדעת רבי יהודה (בברייתא): "הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה". (ונחלקו אם "תקיעה תרועה ותקיעה" נחשבים שלוש או אחת).
* לדעת רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום (כדעת רבי יהודה).
* לדעת רבי יוחנן: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא.
* שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת.

דף י עמוד ב
* הטעם לכך שלא אומרים הלל בר"ה וביום הכפורים: אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?
* * הסיבה שלא אומרים הלל בפורים: (1) אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. (2) קריאת המגילה היא ההלל. (3) כי אנחנו עדיין עבדי אחשורוש.
* הגמרא הביאה כמה מעשים, בהם באו לתקן אך נמצאו מקלקלים, לקיים מה שנאמר "אל יתהלל חכם בחכמתו".

דף יא עמוד א
* רבי מאיר סובר שאין מעלין מדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות, ורבי חנינא בן אנטיגנוס סובר שמעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות, ורבי יוסי סובר שמעלין מדוכן ליוחסין ולא למעשרות.
* רבי מאיר וחכמים נחלקו אם השיר מעכב את הקרבן. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* הגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה 10 דעות של תנאים ואמוראים למקור לכך שעיקר מצות שירה של הלוים במקדש היא מהתורה.
* אין אומרים שירה אלא על היין.

דף יא עמוד ב
* לוי משורר ששיער ומשוער ששירר - הדעות חלוקות אם ענשו במיתה או שאינו אלא רק באזהרה.
* מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב - כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה.
* למסקנת הגמרא: עולת נדבת ציבור - אין אומרים עליה שירה.

דף יב עמוד א
* נסכים הבאים בפני עצמם - הגמרא מסתפקת אם טעונים שירה או לא.
* הגמרא מבארת כיצד אפשר לומר שבית המקדש הראשון חרב בשנה הראשונה לשמיטה (כפי שאמר רבי יוסי בברייתא בעמוד הקודם), והרי לכאורה מפסוק בספר יחזקאל משמע שחרב בשנה השניה לשמיטה.

דף יב עמוד ב
* הגמרא מבארת (ומביאה דעות שונות) כיצד אפשר לומר שבית המקדש השני חרב בשנה הראשונה לשמיטה (כפי שאמר רבי יוסי בברייתא בעמוד הקודם), והרי לכאורה לפי חישובי השנים עולה שחרב בשנת השמיטה.
* שיטת רבי יהודה היא ש"שנת החמישים עולה לכאן ולכאן" (גם נחשבת לשנת היובל, וגם נחשבת לשנה ראשונה למנין השמיטה והיובל הבא).
* שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו לגלות.
* ארבע משמרות עלו מן הגולה: ידעיה וחרים פשחור ואימר, עמדו נביאים שביניהם וחלקום לכ"ד משמרות.

דף יג עמוד א
* עזרא עלה לארץ שש שנים לאחר שנבנה בית המקדש השני.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששבע שנים כבשו את הארץ ושבע שנים חילקו את הארץ לנחלות.
* בכל זמן צריך שיהיו בלשכת הטלאים לפחות ששה טלאים מבוקרים ממום.

דף יג עמוד ב
* לדעת בן בג בג: תמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.
* ניתן להוסיף (תוס': להידור מצוה) עד 120 חצוצרות בזמן התקיעות במקדש.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שצלצל היה אחד בלבד.
* אין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בזמן השיר על הקרבן.
* מלשון המשנה משמע שנבל וכינור אלו שני כלים נפרדים.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מלמדת ש"יש בערכין להקל ולהחמיר", ובעקבות כך כל המשניות בפרק מביאות הלכות שונות שיש בהם להקל ולהחמיר.