דף יג עמוד א
* עזרא עלה לארץ שש שנים לאחר שנבנה בית המקדש השני.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששבע שנים כבשו את הארץ ושבע שנים חילקו את הארץ לנחלות.
* בכל זמן צריך שיהיו בלשכת הטלאים לפחות ששה טלאים מבוקרים ממום.

דף יג עמוד ב
* לדעת בן בג בג: תמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.
* ניתן להוסיף (תוס': להידור מצוה) עד 120 חצוצרות בזמן התקיעות במקדש.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שצלצל היה אחד בלבד.
* אין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בזמן השיר על הקרבן.
* מלשון המשנה משמע שנבל וכינור אלו שני כלים נפרדים.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מלמדת ש"יש בערכין להקל ולהחמיר", ובעקבות כך כל המשניות בפרק מביאות הלכות שונות שיש בהם להקל ולהחמיר.

דף יד עמוד א
* אסור לאדם שיאמר כמה נאה כנעני זה ("לא תחנם" - לא תתן להם חן).
* לדעת רב הונא: אם הקדיש שדה מליאה אילנות - כשהוא פודן פודה אילנות בשווין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. (כי לדעתו אדם מקדיש בעין יפה - אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע).
* לדעת ר' שמעון: מקדיש - בעין רעה מקדיש, ודין פדיון ההקדש נקבע לפי מצבו בשעת הפדיון.

דף יד עמוד ב
* הקדיש טרשין - פודן בשווין (שלא כדין שדה אחוזה), לא גאלן - יוצאין ביובל (כדין שדה אחוזה).
* מכר טרשין - נגאלין פחות משתי שנים (שלא כדין שדה אחוזה), לא גאלן - חוזרת לבעלים ביובל (כדין שדה אחוזה).
* הקדיש אילנות - פודה בשוויהן (שלא כדין שדה אחוזה), לא גאלן - אין יוצאין לכהנים ביובל (שלא כדין שדה אחוזה).
* מכר אילנות - אין נגאלין פחות משתי שנים (כדין שדה אחוזה), לא גאלן - אין חוזרת לבעלים ביובל (שלא כדין שדה אחוזה).
* לדעת חכמים: אין חומש בשדה מקנה (כשהמקדיש בא לפדותה), ורבא והברייתא חלוקים בטעם לכך.
* המשניות מפרטות כיצד יש בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר וכיצד יש באונס ובמפתה להקל ולהחמיר.

דף טו עמוד א
* האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע.
* אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו.
* בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע - המרגלים הוציאו שם רע על עצים ואבנים ונענשו במיתה (ולכן המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה).
* 10 נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה: שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן.

דף טו עמוד ב
* לאורך כל הדף מובאות מימרות שונות בעניין לשון הרע.
* כל המספר לשון הרע - כאילו כפר בעיקר / נגעים באים עליו / מגדיל עונות עד לשמים / ראוי לסוקלו / אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם.
* מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, ולדעת רבי אחא ברבי חנינא: אם סיפר אין לו תקנה, והתקנות הללו הם רק כדי שלא יבא לידי לשון הרע.
* כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עבירות: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
* לשון הרכיל הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו.
* לדעת רבה: כל דבר שנאמר בפני האדם שעליו מדובר אין בו משום לשון הרע.

דף טז עמוד א
* כל דבר שנאמר בפני שלושה - אין בו יותר משום לשון הרע.
* לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו.
* על שבעה דברים נגעים באין: לשון הרע (שגרם לנזק), שפיכות דמים, שבועת שוא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל, צרות עין.
* למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.
* עגלה ערופה מכפרת על שפיכות דמים כשלא ידוע מי הרוצח, קטורת מכפרת על לשון הרע שבצינעא.

דף טז עמוד ב
* מצורע הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בדד ישב וגו'.
* רבי טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.
* ענוה שלא לשמה עדיפה מתוכחה לשמה.
* נחלקו הדעות עד היכן אדם חייב להוכיח את חבירו: עד הכאה / עד קללה / עד נזיפה.
* לא ישנה אדם באכסניא שלו.
* לא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו.
* כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין - קיבל עולמו / פורענות מזדמנת לו.

דף יז עמוד א
* אלמלא בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אין יכולין לעמוד מפני תוכחה.
* נחלקו האמוראים אם הדור מתנהג כפי המנהיג או המנהיג כפי הדור (לעניין הנהגה בקפדנות או בנחת).
* ביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובהו בשביל יהויקים, כיון שנסתכל בדורו נתיישבה דעתו. ביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתוהו ובהו מפני דורו של צדקיהו, כיון שנסתכל בצדקיהו נתיישבה דעתו.
* פרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מסכם כללים אחדים בדיני ערכים.

דף יז עמוד ב
* נחלקו הדעות מה ממעטים ולומדים מהפסוק "ואם דל הוא" - לדעת חכמים: מצורע עשיר ומדירו עני - מביא קרבן עשיר, לדעת רבי: מצורע עני ומדירו עשיר - מביא קרבן עשיר.
* לדעת רבי יהודה: היה המעריך עני ואח"כ העשיר ואח"כ העני, נותן ערך עשיר - והגמרא מבארת שהמקור לכך הוא מהפסוק "ואם מך הוא מערכך" (עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו), ומקשה על כך 2 קושיות ומתרצת.
* נחלקו התנאים מה הרגע הקובע אם מצורע חייב קרבן עשיר או עני: זמן הבאת קרבן חטאת או אשם או צפורים.

דף יח עמוד א
* עד שהיה כשר בזמן ראיית העדות ובזמן שעת הגדת העדות - כשר, אף אם באמצע היה זמן שהיה פסול.
* שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שבערכין נותן את הערך כפי שהיה בזמן הערך ולא כפי שהוא בשעת נתינה (ושלא כמו דין דמים).
* הגמרא מבארת שהגזירה שוה המובאת במשנה ("מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה אף שנה האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה") היא גזירה שוה מופנה.

דף יח עמוד ב
* הגמרא מביאה את טעמו של רבי אלעזר הסובר ששנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים נידונות כלמטה עד שיהיו יתירות על השנים הללו חודש ויום אחד.
* שנה האמורה בקדשים, שנה האמורה בבתי ערי חומה, שתי שנים שבשדה אחוזה, ושש שנים שבעבד עברי, וכן שבבן ושבבת (לדיני ערכין ולדינים המובאים בפרק יוצא דופן) - כולן מעת לעת (והגמרא מביאה את המקורות לכך).

דף יט עמוד א
* כשזקן בבית - אין בו תועלת, כשזקנה בבית - אוצר בבית.
* המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת במי שמחייב את עצמו במשקלו של אדם מסוים או אבר מסוים.
* אם פירש שיתן את משקלו בכסף או בזהב - נותן כפי שפירש, אך אם לא פירש - פוטר עצמו מנדרו בכל מה שיתן כפי שיעור משקלו, אלא אם הוא אדם חשוב ואז עליו לתת כפי כבודו ועושרו.
* האומר: "קומתי עלי" - נותן שרביט שאינו נכפף, האומר: "מלא קומתי עלי" - נותן שרביט הנכפף. (כך דעת רב יהודה הסובר כדעת רבי עקיבא שמדייק את לשונו היתירה של הנודר).

דף יט עמוד ב
* בברייתא מבואר טעמי מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי שנחלקו כיצד משערים משקל יד או רגל של אדם שנדר לתת את דמיהם.
* בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולכן האומר: "משקל ידי עלי" - כוונתו היא עד האציל, והאומר: "משקל רגלי עלי" - כוונתו היא עד הארכובה.
* האומר: "דמי ידי עלי" - בודקים את ההפרש בין שווי עבד שידו אחת מוכתבת לרבו הראשון לבין עבד שעושה מלאכה בשתי ידיו.

דף כ עמוד א
* המשנה מציינת חומרא שיש באומר "ערכי עלי" לעומת האומר "דמי עלי" (האומר "ערכי עלי" ומת - יתנו היורשים, "דמי עלי" ומת - לא יתנו היורשים), והברייתא מוסיפה ומציינת חומרות שיש באומר "דמי עלי" לעומת האומר "ערכי עלי" (שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף ואין נדונים בהשג יד משא"כ בערכין).
* האומר "ערך ידי וערך רגלי עלי" - לדעת חכמים: לא אמר כלום, לדעת רבי מאיר: נותן את שווי דמיהם.
* האומר "חצי ערכי עלי" - לדעת ת"ק: נותן חצי ערכו, לדעת ר' יוסי בר' יהודה: נותן ערך שלם (גזירה משום האומר "ערך חציו").
* המעריך חצי ערך כלי - לדעת ר"מ: נותן דמיו, ולדעת חכמים: לא אמר כלום (והגמרא מבררת את סברת חכמים).

דף כ עמוד ב
* האומר "שור זה עולה" ומת השור - פטור מלשלם, האומר "דמי שור זה עלי עולה" ומת השור - חייב לשלם, האומר "שור זה עלי עולה" ומת השור - אינו חייב באחריותו.
* לדעת רבי מאיר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (ובהתאם לשיטתו העמידה הגמרא את הברייתא באופן שהקדיש את דמי המכירה של השור לאחר שיקבלם).

דף כא עמוד א
* ניתן להקדיש רק דבר שברשותו של המקדיש.
* חייבי ערכין שאינם משלמים את חיובם - ממשכנים אותם.
* חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנים אותם, למעט חטאת נזיר.
* חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותם, למעט עולת מצורע.
* מהפסוק "יקריב אותו לרצונו" לומדים שכופים אותו (את החייב קרבן) עד שיאמר רוצה אני.

דף כא עמוד ב
* לדעת שמואל: המביא קרבן עולה עבור חבירו - צריך להודיעו על כך בשעת הפרשה אך לא בשעת כפרה, ולדעת עולא להיפך.
* אדם שגירש את אשתו וקודם לכן מסר "מודעא" שהוא נותן את הגט שלא מרצונו אלא מחמת שכופים אותו לעשות כך - מועילה מסירת "מודעא" זו והגט בטל.
* במשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, נאמר: "שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב (כי זו שעת הוצאת פועלים והכנסת פועלים)".

דף כב עמוד א
* שום היתומים: אבימי מכריע להלכה שאם בא להכריז ימים רצופים - מכריז שלושים יום, ואם בא להכריז רק בימי שני וחמישי - מכריז 18 פעמים (במשך שישים יום).
* לדעת רב אסי: אין נזקקים לנכסי יתומים לגבות מהם את חובות אביהם אא"כ היתה ריבית אוכלת בהם, ולדעת רבי יוחנן: גובים מהם אף עבור כתובת אשה. (וכן גובים מהם אם אביהם הודה לפני מותו שלא פרע את החוב).
* הטעם שרב נחמן לא היה גובה (בתחילה) מיתומים קטנים את חובות אביהם - רב פפא: פריעת בעל חוב מצוה ויתומים קטנים פטורים, רב הונא בריה דרב יהושע: חוששים שמא הלוה נתן למלוה צררי.

דף כב עמוד ב
* לדעת רבא: הטעם לכך הוא שחוששים שמא כבר פרע הלוה למלוה וכתב לו המלוה שובר.
* רב אשי מכריע להלכה שלא נזקקים לנכסי יתומים לגבות מהם את חוב אביהם, אך אם אמר הלוה לפני מיתתו "תנו" כן נזקקים ומעמידים להם אפוטרופוס (אך אם יש עדים שהשדה היתה גזולה ביד אביהם אין מעמידים אפוטרופוס אלא מוציאים את השדה מיד היתומים).

דף כג עמוד א
* המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה - במשנה נחלקו ר"א ורבי יהושע אם צריך לידור הנאה כשיגרשנה או לא, ובגמרא מובאים 4 הסברים לטעם המחלוקת (ההסבר השני והשלישי נדחו).
* לדעת רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי - נאמן, חזקה אין עושה קינוניא על הקדש.
* "בתר עניא אזלא עניותא".

דף כג עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה שרק ערב של כתובה לא משתעבד (גם אם היו נכסים לבעל), אך בכל שאר סוגי הערבויות הערב כן משתעבד (גם אם אין נכסים ללוה בשעת ההלואה).
* נחלקו הדעות אם גם מי שמכר את נכסיו וגירש את אשתו עליו לידור ממנה הנאה או שהאשה גובה מהלוקח בלא שידור הבעל הנאה ממנה.
* הקדיש בתשעים מנה והיה חובו (לכתובת אשה או לבעל חוב) מאה מנה - לדעת המשנה: מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, ולדעת רשב"ג: לא פודה את הנכסים (אלא רק אם היה חובו כנגד הקדשו).

דף כד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שמניחים לחייבי ערכין (כשממשכנים אותם) מזון וכסות (ושאר הדברים המפורטים במשנה), אך לא לאשתו ובניו.
* אין להקדש אלא מקומו ושעתו, וזהו השווי שנותנים כשפודים את ההקדש.
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במקדיש שדה אחוזתו.
* לדעת רב ושמואל: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים, ולכן יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות משתי שנים.
* המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה - לדעת רב: קדושה ונותן חמשים סלעים עבור פדיונה, ולדעת שמואל: אינה קדושה כל עיקר.

דף כד עמוד ב
* הגמרא מבררת את טעמיהם של רב ושמואל, ומקשה על רב מברייתא ומהמשנה ומתרצת.
* לדעת רבי יהודה (ורב סובר כמותו): שנת היובל עולה לכאן ולכאן (מונים אותה שנה ראשונה לתחילת היובל הבא), וחכמים (ושמאול סבור כמותם) חולקים וסוברים ששנת היובל אינה בחשבון שנות היובל הבא.