דף צב עמוד א
* "כי שרית עם אלהים ועם אנשים" - רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל.
* הגמרא מביאה דרשות שונות הנדרשות על הפסוק "ובגפן שלשה שריגים" וגו'.
* שלשה כוסות האמורות במצרים (בספור החלום וכוס פרעה וגו') למה? - אחד ששתה בימי משה, ואחד ששתה בימי פרעה נכה, ואחד שעתידה לשתות עם כל העובדי כוכבים.
* "וישקלו את שכרי שלשים כסף" - רב יהודה: אלו 30 צדיקי אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם, עולא: אלו 30 מצות שקבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא 3.

דף צב עמוד ב
* ה-3 מצוות שבני נח מקיימים: אין כותבין כתובה לזכרים, ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין, ואחת שמכבדין את התורה.
* לדעת רבי מאיר: גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור, ורבי יהודה חולק.
* חלבו של גיד הנשה מותר [ולדעת שמואל לחלב זה התכוונה המשנה שאמרה ש"חלבו מותר", ודין זה הוא לדעת כולם], אך רבי מאיר סובר שהוא אסור מדרבנן.
* לדעת רב: לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבגיד הנשה, ולדעת עולא: הגיד עצמו אסור (למרות שהוא קשה כעץ).

דף צג עמוד א
* חלב שהבשר מכסה אותו - מותר.
* שמואל מבאר מהו "חלב שעל הקרב" ו"חלב שעל הכסלים" שאסורים והאוכלם חייב כרת.
* הגמרא עוסקת בעניינים שונים הקשורים לחלב.
* הגמרא מבררת איזה חלק מן הקרום שעל הטחול אסור באכילה וצריך לקלף.
* "ביעי חשילתא" - נחלקו האמוראים אם אסורים או מותרים באכילה.

דף צג עמוד ב
* בכל המחלוקות שנחלקו רבינא ורב אחא - רבינא פסק לקולא ורב אחא פסק לחומרא, חוץ מ-3 המקרים שבסוגייתנו שרבינא הוא זה שהחמיר. [ובכל המחלוקות הלכה כדברי המיקל].
* אומצי, ביעי ומזרקי, שהניח אותם על גבי גחלים - נחלקו רב אחא ורבינא אם מותרים באכילה או לא.
* גיד הנשה - הגיד הפנימי אסור מהתורה, והגיד החיצוני אסור מדרבנן.
* טבח שלא ניקר היטב את הבשר ונותר חלב - הגמרא מכריעה להלכה, שאם הותיר כזית חייב מלקות, ואם הותיר רק כשעורה מעבירים אותו מתפקידו.

דף צד עמוד א
* ייתכן ששמואל סובר שאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים.
* אסור לאדם להפציר בחבירו שיבוא לסעוד אצלו כשיודע שלא יבוא (ואין כוונתו באמת שיבוא לסעוד אצלו, וכל כוונתו שיחזיק לו חבירו טובה).
* הגמרא מביאה אופנים שונים של דברים האסורים משום גניבת דעת.
* אין האורחים רשאים ליתן ממה שנתן לפניהם בעל הבית, לבנו ולבתו של בעל הבית.
* השולח ירך לחבירו: שלימה - אינו צריך שיטול הימנה גיד הנשה, חתוכה - צריך ליטול הימנה גיד הנשה.

דף צד עמוד ב
* אביי רבא ורב אשי נחלקו כיצד לבאר את הברייתא שבסוף העמוד הקודם.
* אופן ההכרזה על הטריפה שנמצאה בבית המטבחיים: בא לידינו בשר הראוי לעובדי כוכבים.
* במקום שהאדם מטעה את עצמו אין איסור גניבת דעת.

דף צה עמוד א
* לדעת רבי: אטליז של עובדי כוכבים וטבחי ישראל מספקים להם את הבשר - בשר הנמצא שם ביד עובד כוכבים, מותר.
* לדעת רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין, אסור (שמא נתחלף בנבלה).
* הגמרא מקשה 4 קושיות על רב (מברייתות וממשניות), ומתרצת.

דף צה עמוד ב
* כל נחש שאינו סומך עליו ממש (כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול, שניחשו וסמכו באופן מוחלט על הנחש שעשו) - אינו נחש האסור מהתורה.
* רב לא היה נהנה מסעודת הרשות.
* רבי יוחנן היה נוהג לבקש מתינוק שיפסוק לו פסוק, ועל פי הפסוק היה מחליט כיצד לנהוג.
* הגמרא מספרת על כמה אמוראים שפסקו להיתר בהתבסס על "טביעות עין".

דף צו עמוד א
* רבא מסיק ש"טביעות עין" עדיפה מסימנים.
* סומא מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהם בלילה בהסתמך על "טביעות עין" של הקול.
* הנוטל גיד הנשה - רבי מאיר סובר שמדרבנן צריך אף חטיטה, ורבי יהודה סובר שלא צריך.
* לדעת שמואל: לא אסרה תורה גיד הנשה אלא שעל הכף בלבד.
* אכל גיד הנשה ואין בו כזית - לדעת חכמים: חייב, לדעת רבי יהודה: פטור.

דף צו עמוד ב
* חכמים סוברים כדברי שמואל, ורבי יהודה חולק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* ירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה - הרי היא נאסרת אם יש בגיד הנשה כשיעור נתינת טעם בירך, אך ירך שנצלתה עם גיד הנשה שבתוכה - לא נאסרה ואוכל עד שמגיע למקומו של גיד הנשה.

דף צז עמוד א
* גדי שצלאו בחלבו: אסור לאכול אפילו מראש אזנו, אבל אם הגדי כחוש - קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו (לפי התירוץ הראשון בגמרא).
* לדעת רבי יוחנן: סומכים על "קפילא ארמאה" (נחתום עובד כוכבים, אם מסיח לפי תומו [רש"י]).

דף צז עמוד ב
* מין בשאינו מינו: בתערובת היתר - בטעמא, בתערובת איסור - בקפילא.
* מין במינו, וכן מין בשאינו מינו, בתערובת איסור ואין קפילא - בששים.
* ירך שנמלחה כשגיד הנשה בתוכה - רבינא אסר [והגמרא הקשתה על דבריו], רב אחא בר רב אשי התיר.
* מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל.
* הגמרא מביאה דעות שונות כיצד מתבצע החישוב של האיסור בשישים.
* גיד בששים ואין גיד מן המנין, כחל בששים וכחל מן המנין [והכחל עצמו אסור, ואם נפל לקדרה אחרת אוסר], ביצה בששים ואין ביצה מן המנין.

דף צח עמוד א
* דברי רב נחמן (בעמוד הקודם) ש"ביצה בששים ואין ביצה מן המנין" - אמורים בביצה שיש בה אפרוח.
* חלב שנפל לסיר בשר - משערים את ההיתר ואת האיסור כפי מה שהם נראים לפנינו (ולא מוסיפים גם את הבליעה של הכלי להערכת השיעור).
* לדעת ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה.
* לדעת רב הונא: ביצה של איסור שהתערבה בביצי היתר - מתבטלת רק אם התערבה לפחות ב-61 ביצי היתר.
* האמוראים נחלקו (בדעת בר קפרא) אם כל איסורים שבתורה ב-60 או ב-100.

דף צח עמוד ב
* הגמרא מבארת שהמקור לדעות האמוראים במחלוקת הנ"ל נלמד מדין "זרוע בשלה" (של איל הנזיר).
* "ולקח הכהן את הזרוע בשלה" - "בשלה": אין בשלה אלא שלימה, ר' שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל. (הגמרא מביאה 2 אפשרויות לביאור המחלוקת).
* "זהו (איל נזיר שנבלע בבשרו טעם הזרוע) היתר הבא מכלל איסור" - לדעת אביי: הכוונה היא לדין "מין במינו" (בדעת רבי יהודה), לדעת רבא: הכוונה היא לדין "טעם כעיקר".

דף צט עמוד א
* "זהו (איל נזיר שנבלע בבשרו טעם הזרוע) היתר הבא מכלל איסור" - לדעת רבינא: הכוונה היא לדין של "מקום חתך".
* אביי מקשה ממשנה במסכת ערלה על הדעה הסוברת ש"כל איסורין שבתורה במאה".

דף צט עמוד ב
* לדעת רבי יוסי בר' חנינא: לא כל השיעורים שוים, ויש שנותנים טעם גם אם יש יותר מ-101 כנגדם.
* רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה חולק על משנתנו וסובר שאין בגידין בנותן טעם, וכך הגמרא מכריעה להלכה (ולכן ירך שהתבשלה עם גיד הנשה, משליך את גיד הנשה והשאר מותר).

דף ק עמוד א
* חתיכה של נבילה שנתבשלה עם חתיכות בשר לא מתבטלת ברוב - לדעה הסוברת "את שדרכו לימנות שנינו" הטעם לכך הוא: הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים
* לדעת רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא - אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות.
* רב חולק על רבה בר בר חנה וסובר שכיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן.

דף ק עמוד ב
* כל מין ומינו ודבר אחר - סלק את מינו כמי שאינו, ושאין מינו רבה עליו ומבטלו.
* לדעת רבי יהודה: אין איסור חל על איסור.
* האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה - ר' יהודה מחייב שתים, ור"ש פוטר.
* הטעם לדעת רבי יהודה: לדעתו, למרות שאיסור טומאה קדם, הרי שבא איסור גיד הנשה וחל עליו, שכן איסורו נוהג בבני נח.

דף קא עמוד א
* רבי שמעון לומד מהפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" שהאוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור.
* האוכל גיד הנשה של נבלה - ר"מ מחייב שתים, וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ומודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים.
* הגמרא מוכיחה שדעת חכמים הנ"ל היא דעתו של רבי יוסי הגלילי.

דף קא עמוד ב
* לדעת רבי יוסי הגלילי (אף למסקנת הגמרא): באיסור כולל - איסור לא חל על איסור.
* דעת רבי יוסי הגלילי - לדעת רב יצחק בר יעקב בר גיורי בשם רבי יוחנן: שגג בשבת והזיד ביום הכפורים חייב, הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור, ולדעת רבא: בשני המקרים חייב.
* חכמים מדייקים מכך שכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" ולא כתוב "בני יעקב", שהאיסור החל ממתן תורה ולא מבני יעקב.

דף קב עמוד א
* הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהודה ושל רבי אליעזר הסוברים שאבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים, ואת טעמם של חכמים הסוברים שאינו נוהג אלא בטהורים.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי מאיר הסובר שאבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד (ולא בחיה ועוף).
* לדעת כולם: בן נח מוזהר על אבר מן החי על הטמאים כטהורים.
* לדעת רב: אבר מן החי צריך כזית כדי להתחייב עליו.

דף קב עמוד ב
* הגמרא מקשה (מסוף עמוד א) 3 קושיות (ממשנה בטהרות, מדברי רב, מברייתא) על דעת רב, ומתרצת.
* רבי יוחנן: "לא תאכל הנפש עם הבשר" - זה אבר מן החי, "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. וריש לקיש חולק וסובר שבשר מן החי נלמד מ"לא תאכל הנפש עם הבשר".

דף קג עמוד א
* בהמה טרפה שאכל ממנה אבר מן החי - לדעת ר' יוחנן: חייב שתים, לדעת ר' שמעון בן לקיש: חייב אחת. (הגמרא מביאה 4 הסברים לבאר במה נחלקו).
* אכל אבר מן החי מבהמה אחת ובשר טרפה מבהמה אחרת - חייב שתים (אף אם היה באכילה אחת ובהתראה אחת).
* אכל חלב מן החי מן הטרפה - נחלקו האמוראים אם חייב שתים או שלוש. (הגמרא מביאה 3 הסברים לבאר במה נחלקו).

דף קג עמוד ב
* חלקו לכזית אבר מן החי לשני חלקים קודם שיתננו לתוך פיו או לאחר שנתן לתוך פיו - הגמרא מביאה דעות שונות האם חייב או לא.
* נחלקו האמוראים אם שיעור כזית (באכילה של איסור) הכוונה היא לשיעור הנבלע שהוא כזית חוץ מהאיסור שנותר בחניכיים או שזה כולל גם את האיסור שנותר בחניכיים.
* דעת רבי יוחנן למסקנת הגמרא: אכל חצי זית (של דבר איסור) והקיאו וחזר ואכלו - חייב (כי נהנה גרונו בכזית).
* פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של איסור בשר בחלב.