דף עז עמוד א
* רבי יוחנן וריש לקיש - הלכה תמיד כרבי יוחנן חוץ מ-3 מקרים בלבד.
* הגמרא מביאה ספיקות שונים בנוגע לדין האמור בברייתא בעמוד הקודם ("נשבר העצם ויצא לחוץ - אם עור ובשר חופין את רובו, מותר").
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה ששחיטת הבהמה מתירה את השליא באכילה.

דף עז עמוד ב
* עור - לא מטמא טומאת אוכלין, עור ששלקו - מטמא טומאת אוכלין, עור חמור ששלקו - הגמרא מסתפקת אם מטמא טומאת אוכלין.
* במשנה (בעמוד א) נאמר ששליא שיצתה מקצתה מרחם האם בעודה בחיים אסורה באכילה אחר שחיטת האם - ומחדש רבי אלעזר (למסקנת הגמרא) שאם השליא קשורה בולד, והולד לא יצא, השליא מותרת באכילה.
* לדעת אביי ורבא: כל דבר שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי.

דף עח עמוד א
* מי שאירע בו דבר - צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים.
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין "אותו ואת בנו".
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שדין "אותו ואת בנו" נוהג גם בבהמות קדשים.
* דין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים.

דף עח עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים.
* לדעת רבי יונתן: כל מקום שנכתבו 2 דברים בפסוק, משמעות הפסוק היא כאילו נכתב "או" ביניהם אף אם לא כתוב "או" ביניהם, ורבי יאשיה חולק.
* דין "אותו ואת בנו" - לדעת חכמים: נוהג בנקבות בלבד, ולדעת חנניה: נוהג אף בזכרים.

דף עט עמוד א
* שמואל פוסק כחנניה (שאיסור אותו ואת בנו נוהג גם בזכרים, משום שחוששים לזרע האב).
* למסקנת הגמרא רבי יהודה מסתפק האם חוששים לזרע האב או לא (והנפקא מינה היא האם ניתן להתיר פרד במין אמו).
* רבי אבא סובר שאין חוששים לזרע האב.

דף עט עמוד ב
* רבי אבא סובר שמה שסומכים על סימני אבידה זה מהתורה.
* דין "אותו ואת בנו" ודין "מתנות" נוהגים בכלאים, ונחלקו חכמים ורבי אליעזר אם נוהגים בכוי (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומה טעם מחלוקתם).
* כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומי אמר דין זה ומה טעמו).

דף פ עמוד א
* נחלקו הדעות מהו "כוי" - איל הבר / הבא מן התייש ומן הצבייה / בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא אם מין בהמה היא / מין בהמה היא.
*לדעת רב המנונא: "עזי דבאלא" כשרות לגבי מזבח (כי הם בהמה ולא חיה), אך אמימר התיר את חלבן לאכילה משום שסבר שהן חיות.
* שור הבר - נחלקו התנאים אם מין בהמה הוא או מין חיה הוא.

דף פ עמוד ב
* רבי אושעיא מבאר (מסוף עמוד א) שכל המשנה (שבתחילת הפרק) היא לא כדעת רבי שמעון הסובר ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה".
* רבי אושעיא חידש בדבריו ששחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא.
* שחט אותו ואת בנו קדשים בפנים, השני מתחייב משום הלאו של אותו ואת בנו, ונחלקו האמוראים אם חייב גם משום לאו של מחוסר זמן.

דף פא עמוד א
* לדעת רב המנונא (לפי ההבנה שבתחילת הסוגיה): רבי שמעון סובר שדין "אותו ואת בנו" לא נוהג בקדשים.
* רבא מקשה על הבנה זו בדברי רב המנונא, ולכן מבאר שרב המנונא אמר שרבי שמעון סובר שאין חיוב מלקות משום "אותו ואת בנו" נוהג בקדשים (משום התראת ספק, שמא לא יזרק הדם).

דף פא עמוד ב
* שחט עולה ואח"כ שחט את בנה (החולין) - לדעת רבא: פטור ממלקות של אותו ואת בנו, ולדעת רבי יוחנן חייב.
* שחיטה שאינה ראויה לאכילה - נחלקו רבי שמעון וחכמים אם נחשב לשחיטה או לא (לענין איסור אותו ואת בנו).
* אותו ואת בנו - שחט את הראשון כדי לאכול, ואח"כ שחט את השני לעבודה זרה, והתרו בו משום אותו ואת בנו ולא משום עבודה זרה - לדעת רבי יוחנן: חייב מלקות משום אותו ואת בנו, ולדעת ריש לקיש: פטור.

דף פב עמוד א
* רבי יוחנן סובר שעגלה ערופה לא נאסרת מחיים, ולכן גם לדעת רבי שמעון חייבים עליה משום "אותו ואת בנו" (ולכן "אינה משנה"), אבל לדעת ריש לקיש ורבי ינאי היא כן נאסרת מחיים, ולכן רבי שמעון פוטר אותה משום "אותו ואת בנו" כי זו היא שחיטה שאינה ראויה לאכילה ולא נחשבת לשחיטה לדעתו.
* שנים שלקחו פרה ובנה ושניהם רוצים לשחוט באותו יום - הדין הוא שהקונה הראשון זכאי לשחוט באותו יום.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאיסור "אותו ואת בנו" הוא גם כאשר שוחט את הבן תחילה.

דף פב עמוד ב
* הגמרא מתלבטת האם סומכוס סובר שמי שאכל 2 זיתי חלב בהעלם אחד חייב 2 חטאות או שאינו חייב אלא אחת אך אם שני האיסורים באים מחמת גופים מוחלקים חייב 2.
* הגמרא מביאה 3 נסיונות (אחד מהם בעמוד הבא) להוכיח כאפשרות הראשונה, ודוחה אותם.

דף פג עמוד א
* בארבעה פרקים בשנה (ערב יו"ט האחרון של חג וערב יו"ט הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה) המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, ואם לא הודיעו, רשאי הקונה לשחוט ואינו צריך לחשוש.
* דרך העולם לטרוח בסעודת החתונה בצד החתן יותר מצד הכלה.
* בקדשים - הלילה הולך אחר היום, אך באותו ואת בנו - היום הולך אחר הלילה (גזירה שוה ממעשה בראשית).

דף פג עמוד ב
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במצוות כיסוי הדם.
* במשנה נאמר שמצוות כיסוי הדם לא נוהגת במוקדשין, והגמרא מבררת (עד תחילת העמוד הבא) את הטעם לכך.
* השוחט צריך שיתן קודם השחיטה עפר למטה ועפר למעלה.
* שחט חיה ואח"כ שחט בהמה (ודם הבהמה על דם החיה) - פטור מלכסות, שחט בהמה ואח"כ שחט חיה - חייב לכסות.

דף פד עמוד א
* המקור לכך שדם בהמה לא צריך כיסוי הוא מהפסוק "על הארץ תשפכנו כמים".
* גם חיה ועוף שאינם צריכים צידה חייבים בכיסוי הדם.
* לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר תדיר (שלא יעני).
* לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון.
* לעולם ימכור אדם שדה ויקנה צאן (שיש לו מהם חלב לפרנסה וגיזין ללבוש).
* לימדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין.

דף פד עמוד ב
* מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן - ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן.
* לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.
* לדעת רב עינא: השוחט לחולה בשבת - חייב לכסות, אך רבה דחה את דבריו.

דף פה עמוד א
* לדעת רבי יוסי: אשה יכולה לתקוע בראש השנה בשופר למרות שאינה מחוייבת ואין בזה חילול יום טוב.
* חיה ועוף שנשחטו שחיטה שאינה ראויה - רבי מאיר מחייב את השוחט בכיסוי הדם וחכמים פוטרים.
* רבי סבר ב"אותו ואת בנו" כדעת רבי מאיר (ששחיטה שאינה ראויה נחשבת לשחיטה), וסבר ב"כיסוי הדם" כדעת רבי שמעון (ששחיטה שאינה ראויה לא נחשבת לשחיטה) - והגמרא מבארת את טעמו.

דף פה עמוד ב
* לדעת רבי אבא: רבי מודה שהשוחט את הטריפה ומצא בה בן 9 חודשים חי לא הועילה לו שחיטת אמו, ורבי שמעון מודה שאם שחט חולין טריפה בעזרה נטהרה מידי טומאת נבילה.
* רבי שמעון סובר שחולין שנשחטו בעזרה אסורים מהתורה.
* השוחט וצריך לדם חייב לכסות.

דף פו עמוד א
* משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם, ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו שבזכותם באה טובה זו.
* בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
* חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם - לדעת רבי מאיר: הרואה את דם השחיטה מגולה פטור מלכסות, כי שחיטתם נחשבת לנבילה, וחכמים חולקים כי מסתפקים אם השחיטה היתה כראוי ולכן מחמירים מספק (ובאופן דומה נחלקו לגבי "אותו ואת בנו").

דף פו עמוד ב
* רבי חייא בר אבא כל 30 יום היה חוזר על תלמודו לפני רבי יוחנן.
* למסקנת הגמרא רבי הכריע להלכה כדעת רבי מאיר.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם שחט 100 חיות או עופות במקום אחד מספיק כיסוי אחד לכולם, וכן את המקור למחלוקת חכמים ורבי יהודה אם שוחט חיה ורוצה לשחוט על דמה עוף אם עליו לכסות תחילה את דם החיה.
* למרות שרבי יהודה סובר שהשוחט חיה ועוף צריך לכסות דם החיה לפני שחיטת העוף, מכל מקום הוא מודה שמברך (ברכה על השחיטה) ברכה אחת לשניהם.

דף פז עמוד א
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה "שחט ולא כסה וראהו אחר - חייב לכסות".
* יש לכסות את הדם ביד ולא ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
* "מי ששפך - הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים".
* רב אשי מביא את המקור לדין המשנה "כסהו ונתגלה - פטור מלכסות".
* כסהו הרוח וחזר ונתגלה - חייב לכסות (כי אין דיחוי אצל מצות).

דף פז עמוד ב
* מים שנפלו לתוך דם - אם יש בו מראית דם חייב לכסות.
* דם שנפל לתוך מים - אם יש בו מראית דם חייב לכסות, ולא אומרים "ראשון ראשון בטל" (כפי שאומרים בדם קרבן שנפל לתוך מים), כי אין דיחוי אצל מצות.
* שמואל אמר שכל זמן שיש בדם (שהתערב במים) מראה אדמומית הרי הוא מכשיר את הזרעים לקבל טומאה, והגמרא מביאה 2 אפשרויות לפרש את דבריו.

דף פח עמוד א
* לדעת חכמים: חייב לכסות את כל הדם, לדעת רבי יהודה: אין חייב לכסות אלא רק מקצת דם הנפש, ולדעת רשב"ג: צריך לכסות את כל דם הנפש.
* המשנה והברייתא מבארים במה מכסין את הדם ובמה אין מכסים.

דף פח עמוד ב
* הברייתא לומדת מפסוקים שניתן לכסות את הדם בכל דבר שדומה לעפר בכך שהוא מגדל צמחים.
* כלל הצריך לפרט אין דנין אותו בכלל ופרט.
* לדעת רב נחמן בר רב חסדא: אין מכסים את הדם אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח.
* לדעת בית שמאי: אין מכסים את הדם אלא בעפר.
* בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות: אפר פרה ועפר סוטה.