דף קיז עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבחלב יש דין מעילה, ואפילו בחלב של קדשים קלים לאחר שנזרק דמם.
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבדם אין דין מעילה.
* אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו (חוץ מ: תרומת הדשן, בגדי כהונה לדעת חכמים, עגלה ערופה).

דף קיז עמוד ב
* יש 3 פסוקים בדם: אחד למעט מדין נותר, אחד למעט מדין מעילה, ואחד למעט מטומאה (אבל למעט מדין פיגול לא צריך פסוק).
* המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בטומאת אוכלים וטומאת נבלות.
* "שומרים לטומאה קלה (=השומרים של האוכל מצטרפים לכביצה לטומאת אוכלים), ולא שומרים לטומאה חמורה (=לטומאת נבלות)".

דף קיח עמוד א
* הנוגע בעור שכנגד בשר נבלה מאחוריו - טמא.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ש"ידות" מכניסים ומוציאים את הטומאה, ומבררת את המקור לכך ש"שומר" אף מצטרף להשלים את שיעור האוכל לענין וטמאה.

דף קיח עמוד ב
* מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, אבל היכא דאיכא למידרש דרשינן.
* יש 3 לימודים נפרדים ביחס לשומר: שומר של זרעים, שומר של אילנות, שומר של בשר ביצים ודגים.
* האמוראים נחלקו אם יש "יד" להכשר, והגמרא מבארת את שורש מחלוקתם בפסוק או בסברה.
* לדעת רב: אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול, ורבי יוחנן חולק עליו.

דף קיט עמוד א
* הגמרא מקשה (מ-4 מקורות) ודנה לאורך כל העמוד (מסוף העמוד הקודם) במחלוקת רב ורבי יוחנן (שנחלקו אם אין או יש יד לפחות מכזית ושומר לפחות מכפול).
* רב שאמר שאין שומר לפחות מכפול, מודה שלבריה שלמה יש שומר אף בפחות מכפול.

דף קיט עמוד ב
* אין שומר על גבי שומר נחשב שומר.
* שומר אוכל שחלקו - רב אושעיא מסתפק אם מצטרפים שני השומרים עם האוכל שבתוכם לשיעור כביצה.
* ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו אם שערה אחת נחשבת ל"יד".
* כל נקב בקלף שהדיו עובר עליו - אינו נקב (לענין כתיבה תמה הנדרשת בתפילין).

דף קכ עמוד א
* ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו אם שערה אחת נחשבת ל"שומר" (לפי הלישנא השניה בגמרא).
* הגמרא מבררת מה זה "רוטב" ומה זה "קיפה" המוזכרים במשנה בתחילת הפרק.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שמיחוי של חלב חמץ ונבלת עוף טהור נחשב כמותם, ומבררת מדוע צריך מקור נפרד לכל אחד מהם.

דף קכ עמוד ב
* הגמרא מבררת (בסוף בעמוד הקודם) מדוע יש צורך למקור נפרד לכך שבשרצים מיחוי שלו כמותו, ומבררת (בתחילת עמוד זה) מדוע חלב חמץ ונבלה לא נלמדים משרצים.
* הגמרא מבררת את המקורות לכך ש"הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן".
* דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סיתווניות ושאר מיני פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש (לאוכל בשגגה) ור' יהושע פוטר - הגמרא מבררת את שורש מחלוקתם.

דף קכא עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שלדעת חכמים האלל מצטרף לטמא טומאת אוכלין - ונחלקו האמוראים אם הכוונה היא רק לבשר שפלטתו סכין או אף ל"מרטקא" (=גיד השדרה והצואר).
* במשנה בטהרות נאמר "החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין" - והגמרא מבארת במה המדובר.
* רבי אסי הביא שיש תנאים ששונים שישראל ששחט בהמה טמאה וכן עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה - אין הבהמה מקבלת טומאת אוכלים מיד בשחיטתה אלא צריכה מחשבה והכשר מים ממקום אחר.
* כל שסופו לטמא טומאה חמורה - לא צריך הכשר.

דף קכא עמוד ב
* שחט בה בבהמה טמאה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת - לדעת חזקיה אין בה איסור אבר מן החי, ורבי יוחנן חולק [ורב אושעיא שנה ברייתא כמותו].
* הרוצה שיבריא - חותך כזית בשר מבית שחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו.
* ישראל ששחט טמאה ועובד כוכבים ששחט טהורה, ומפרכסת, ונמצאת הבהמה באוהל המת ובבטנה כלים טהורים שבלעה לפני השחיטה - לדעת אביי: אינה מצלת על הבלועים שבתוכה מלהיטמא.

דף קכב עמוד א
* לדעת רבי ישמעאל העור לא מבטל חצאי כזית בשר שעליו (ולא משנה אם פלטתו חיה או סכין), ורבי עקיבא חולק.
* עור אדם - לפי הלישנא הראשונה בדעת עולא: טהור מהתורה אך חכמים גזרו טומאה (גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין), לפי הלישנא השניה בדעת עולא: טמא מהתורה.
* עור חטרת (דבשת) של גמל הרכה, כל זמן שלא טענה משוי, מטמא כבשרו.

דף קכב עמוד ב
* עור הראש של עגל הרך - רבי יוחנן סובר שלא מטמא כבשרו, והמשנה (בעמוד א) שסוברת שכן מטמא היא דעת יחיד.
* רב חולק על המשנה (שבעמוד א) וסובר שעור תנשמת מטמא כבשרו, והגמרא מבארת את שורש מחלוקתם.
* במשנה (בעמוד א) נאמר שאם "שהילך בהן כדי עבודה טהורין" - והגמרא מבארת שמדובר על שיעור זמן של הליכת 4 מילין [ושיעור זה נאמר גם "לגבל ולתפלה ולנטילת ידים"].

דף קכג עמוד א
* המפשיט עור בהמה או חיה כדי לעשות מהעור שטיח והפשיט יותר מכדי שיעור אחיזה בעור - לדעת רב: טהור המופשט ולא נטמא משום יד, לדעת רב אסי: טפח הסמוך לבשר נשאר טמא בטומאת יד של הבשר.
* במשנה במסכת כלים נאמר שטלית שנטמאה אם קרע את רובה טהורה - ונחלקו האמוראים אם מדובר בטלית שהיא טבולת יום או לא.

דף קכג עמוד ב
* הגמרא מביאה 2 הוכחות שלא גוזרים שמא ישנה מהשיעור הנצרך (שלא כדעת רבה בר אבוה שבסוף העמוד הקודם), ומתרצת.
* בהמת טרפה של מוקדשים שנשחטה, מטמאה מדרבנן את האדם הנוגע בה.
* עור שנטמא - לדעת ריש לקיש: לא נטהר בחתיכת רובו, ורבי יוחנן חולק. (והגמרא מקשה כמה קושיות על ריש לקיש, ומתרצת).

דף קכד עמוד א
* הגמרא מבררת את האופן בו תנור נטהר מטומאתו.
* טלית טמאה שנקרעה רובה טהורה אף אם שייר בה כדי מעפורת - ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור אף בעור (לפי הלישנא השניה, המובאת בעמוד זה).
* עור שיש עליו כזית בשר נבלה במקום אחד, הבשר לא בטל לגבי העור - ומחדש עולא בשם רבי יוחנן שדין זה אמור רק אם פלטתו חיה, אך אם פלטתו סכין בטל הבשר לגבי העור (אם הבשר מרודד).

דף קכד עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר שלדעת רבי ישמעאל אם היו על העור כשני חצאי זיתים בשר נבלה, מטמא במשא ולא במגע - ונחלקו האמוראים אם רבי ישמעאל לא מטמא במגע גם כאשר נגע בשני חצאי הבשר עצמם בזה אחר זה (ולא רק כאשר נגע בעור מאחוריו).
* קולית סתומה - רב אויא סבא מסתפק אם מטמאה במשא לדעת רבי ישמעאל.
* לדעת עולא: שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפי' מוליך ומביא כל היום כולו טהור, ולמסקנת הגמרא דין זה שנוי במחלוקת תנאים.

דף קכה עמוד א
* במשנה נאמר: "קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא" - ובגמרא מובאים 3 דעות של אמוראים לבאר מדוע המשנה נקטה "נוגע" אך לא "מאהיל".
* עצמות קדשים ששימשו נותר - מטמאין את הידים, הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור.
* קולית ששפה לארכה - טמאה (ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח, כי מוח שהיה עתיד לבא מבפנים מעלה ארוכה).

דף קכה עמוד ב
* הגמרא (לפי ביאור רבא) מביאה הוכחה שרבי יוסי הוא זה שקורא לאהל "נוגע".
* לדעת אביי: רבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה (ומביא לכך הוכחה מדבריו בברייתא שנשנתה על משנה במסכת אהלות).

דף קכו עמוד א
* בברייתא בתחילת העמוד מובא שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת אהלות שממנה עולה לכאורה שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה כן בוקעת, ורבא מתרץ.
* כלב שאכל בשר מת, ומת הכלב ומוטל על האסקופה - במשנה במסכת אהלות מובאות 4 דעות של תנאים מתי הבית טמא.

דף קכו עמוד ב
* רבי שמעון הוא זה שחולק על רבי יוסי וסובר שטומאת אוהל וטומאת מגע אינם משם אחד של טומאה ואינם מצטרפים לטמא.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה (שבדף הקודם), שהנוגע בקולית נבלה סתומה טהור, והנוגע בקולית נבלה נקובה טמא.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה, שביצת השרץ המרוקמת שניקבה מטמאת.
* במשנה נאמר שהנוגע בבשר של עכבר שחציו בשר וחציו אדמה טמא, ונחלקו הדעות בגמרא אם זה רק בתנאי שהשריץ על פני כולו.

דף קכז עמוד א
* הברייתא (מסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך, שדג הנקרא עכבר שבים - טהור, ואת המקור לכך שעכבר הארץ מטמא גם כשירד לים.
* אם יש ספק אם נגע בטומאה צפה הרי הוא טהור אף ברשות היחיד.
* כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה.
* הגמרא מביאה מימרות של אמוראים בגנות תושבי העיר נרש.
* הערוד נוצר מנחש שבא על צב.

דף קכז עמוד ב
* אבר מן החי מטמא כנבילה רק לאחר שיפול לגמרי מהבהמה.
* אבר ובשר המדולדלים בבהמה נחשבים כמחוברים לענין שאין בהם דין אבר מן החי ואעפ"כ ראויים הם לקבל טומאת אוכלים כאילו הם תלושים.
* לדעת שמואל: תאנים שיבשו בעודם מחוברות באילן - מטמאות טומאת אוכלים והתולש מהם בשבת חייב חטאת.
* במשנה נאמר שאבר ובשר המדולדלים בבהמה, אם נשחטה הבהמה, נחלקו התנאים אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה 2 דעות של אמוראים לבאר את טעם מחלוקתם.

דף קכח עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שאבר ובשר המדולדלים בבהמה, אם נשחטה הבהמה, נחלקו התנאים אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה 4 דעות נוספות של אמוראים לבאר את טעם מחלוקתם.
* הגמרא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה שאלות שונות של אמוראים בנוגע לדין "יד" (מתי דבר מסויים נעשה יד לדבר אחר).

דף קכח עמוד ב
* בשר הפורש מאבר מן החי - לא מטמא, בשר הפורש מאבר מן הנבלה - מטמא.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאבר מן החי מטמא.
* 3 תנאים נחלקו מה המקור לכך שבשר הפורש מן החי ובשר הפורש מן השרצים לא מטמא. (והגמרא מבארת את ההבדל בין התנאים).
* החותך כזית בשר מאבר מן החי: חתכו ואח"כ חישב עליו לאכילה - טהור, חישב עליו לאכילה ואח''כ חתכו - טמא.