דף מז עמוד א * מסופר על ריש לקיש, שמכר עצמו לידי אומה שאוכלים בני אדם והצליח להערים ולהינצל מהם. * מסופר על ריש לקיש, שכשנפטר השאיר אחריו מעט מאוד ירושה והצטער על כך שהשאיר אחריו ירושה. * המוכר את שדהו לגוי - לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תיקון העולם (שלא יהא רגיל למכור קרקע בא"י לגוי). * האמוראים נחלקו אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר או לא. (והגמרא דנה במחלוקת זו). דף מז עמוד ב * המוכר שדהו לפירות (שיאכל הקונה פירות לכמה שנים ואח"כ תחזור הקרקע לבעליה) בזמן שאין היובל נוהג - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם הקונה קורא מקרא ביכורים כשמביא את הביכורים או לא. (נחלקו אם קנין פירות כקנין הגוף או לא). * לדעת רבי יוסי בר חנינא: אם בעל הקרקע בצר את הפירות ושלח אותם בידי שליח ומת השליח בדרך וחזר והביאן הוא בעצמו - מביא בעל הקרקע את הפירות ולא קורא מקרא ביכורים.
דף מח עמוד א * המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג: רבי יוחנן סובר שמביא וקורא מקרא ביכורים, וריש לקיש סובר שמביא ואינו קורא (ושורש מחלוקתם הוא אם קנין פירות נחשב כקנין הגוף או לא). * לדעת רב חסדא: ביובל הראשון שהיה בהיסטוריה לדברי הכל מביא וקורא מקרא ביכורים. * הגמרא דוחה את האפשרות לטעון שהתנאים נחלקו אם קנין פירות כקנין הגוף. דף מח עמוד ב * הבעל צריך הרשאה מאשתו אם בא לדון עם מישהו על גוף הקרקע שלה. * המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת תקנות נוספות שתיקנו מפני תיקון העולם. * רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם המזיק את חברו משלם לפי "מיטב שדהו" של הניזק או של המזיק. (וסובר אביי שדין המשנה "הניזקין שמין להן בעידית" הוא כדעת רבי ישמעאל הסובר שמפני תיקון העולם שמין לפי המזיק).
דף מט עמוד א * אם למזיק יש קרקע עידית וזיבורית, והזיבורית שלו שווה פחות מהעידית של הניזק - רבי ישמעאל מודה שמשלם לו מהעידית שלו (של המזיק). * לדעת ר"ש בן מנסיא: שור של הקדש שנגח לשור של הדיוט - פטור, ושל הדיוט שנגח לשור של הקדש - בין תם ובין מועד משלם נזק שלם. דף מט עמוד ב * רבינא סובר שדין המשנה "הניזקין שמין להן בעידית" הוא מדין תורה ולא מתקנת חכמים, והמשנה שנקטה "מפני תיקון העולם" היא כדעת רבי שמעון, הדורש "טעמא דקרא" וסובר שזהו הטעם לדין התורה. * לדעת רבי יהודה: כתובת אשה דינה בזיבורית (גובה מהקרקע הזולה של הבעל), והטעם הוא מפני שיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא. * במשנה בתחילת הפרק נאמר ש"כתובת אשה בזיבורית", ומחדש מר זוטרא בריה דרב נחמן שדין זה הוא רק כאשר נתאלמנה וגובה מן היתומים, אך אם התגרשה וגובה ממנו דינה בבינונית. (והגמרא דוחה את דבריו בעמוד הבא).
דף נ עמוד א * הגמרא מכריעה להלכה שערב של כתובה (אף אם יש נכסים לבעל) לא משתעבד (ואי אפשר יהיה לתבוע ממנו את תשלום הכתובה). * מלוה התובע את בניו של הלווה (שנפטר) - למרות שכתוב בשטר שהלווה מתחייב לפרוע את החוב מקרקע עידית שלו, אינו רשאי לגבות אלא מן הזיבורית, לדעת רב נחמן, אך רבא חולק. דף נ עמוד ב * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר ש"אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית" - ומכריעה הגמרא להלכה שמדובר גם על יתומים גדולים. (וכך גם לגבי הדין שהבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה). * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר ש"אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין" - הגמרא מסתפקת האם גם במקבל מתנה קיים הכלל הזה (שאין נפרעים ממנו במקום שיש נכסים ללוה).
דף נא עמוד א * בעמוד הקודם נחלקו האמוראים מה הטעם לדין המשנה ש"אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים" (לפי שאין כתובין או לפי שאין קצובין) - הגמרא בעמוד זה מסיקה שזוהי למעשה מחלוקת תנאים. * לדעת רבי יצחק: האומר לחברו "שני כיסין קשורין מצאת לי" והלה אומר "לא מצאתי אלא אחד" - נשבע, האומר "שני שוורים קשורין מצאת לי" והלה אומר "לא היה אלא אחד" - אינו נשבע, האומר "שני שוורין קשורין מצאת" והלה אומר "מצאתי והחזרתי לך אחד מהן" - נשבע. דף נא עמוד ב * אין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן. * בגמרא מבואר מדוע "מודה במקצת הטענה ישבע". * לדעת רבי אליעזר בן יעקב (ורבי יצחק סובר כמותו): משיב אבידה שיש למאבד טענת 'ברי' נגדו (אפילו אם זה לא 'ברי' גמור), צריך להישבע.
דף נב עמוד א * הדף עוסק בדיני אפוטרופוס של יתומים. * מותר לאפוטרופוס לעשר את פירות היתומים אם רוצה מיד להאכיל אותם את הפירות. * דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין - ולכן רבי מאיר לא הניח לאפוטרופוס היתומים שבשכונתו למכור קרקע ולקנות עבדים, ובניגוד לדברי החלום. * אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי, אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי (שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית וכן שור עיקרו של שדה). * לדעת רב חנילאי: נכסי יתומים הרי הן כהקדש ונקנים באמצעות כסף. * לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. דף נב עמוד ב * לפרוע למלך מס גולגולת עבור היתומים, ולמזון האשה והבנות והיתומים, ולקבורת המת או היתומים - מוכרים את נכסי היתומים בלא הכרזה (כי אין אפשרות להמתין). * אפוטרופוס שמפסיד את היתומים - הגמרא מכריעה להלכה שניתן לסלק אותו מתפקידו. * שמואל פוסק להלכה כאבא שאול שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - לא ישבע (כשיגדלו היתומים שאין לו בידו כלום משלהם), ושמינוהו בית דין - ישבע. (ולא כדעת ת"ק הסובר הפוך, ולא כדעת רבי אליעזר בן יעקב הסובר שבשני המקרים ישבע). * במשנה נאמר "המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב" - ונחלקו רב ושמואל בביאור "מנסך" אם הכוונה למנסך ממש או למערב יין נסך ביין כשר של חברו.
דף נג עמוד א * נחלקו האמוראים אם בחיובי קנס ניתן ללמוד דין דבר אחד מדין חברו. * לדעת חזקיה: היזק שאינו ניכר נחשב להיזק, אך חכמים פטרו את המזיק בשוגג כדי שיודיע לניזק על הנזק שנעשה. * לדעת רבי יוחנן: היזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק, אך חכמים חייבו את המזיק במזיד כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני. דף נג עמוד ב * רב פפא מוכיח ממשנה במסכת בבא קמא כדעה הסוברת שהיזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק. * הגמרא דוחה את האפשרות שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם היזק שאינו ניכר נחשב להיזק או לא נחשב להיזק. * רבי מאיר קונס בדיני דרבנן את השוגג (משום מזיד) אך לא בדיני דאורייתא (חוץ ממנסך ושביעית), ורבי יהודה סובר בדיוק הפוך.
דף נד עמוד א * במקומו של רבי יהודה היתה חמורה עליהם שמיטה, ומי שרצה לבזות חברו היה אומר לו: אני לא אכלתי פירות שביעית כמותך. * הגמרא מקשה מארבעה מקורות על שיטתו של רבי מאיר שסובר שקונסים שוגג משום מזיד בדיני דרבנן, ומתרצת שכאשר מוכח שכוונתו היתה לטובה לא קונס רבי מאיר בשוגג. דף נד עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא על שיטתו של רבי יהודה שסובר שלא קונסים שוגג משום מזיד בדיני דרבנן, ומתרצת שכאשר יש חשש להערמה רבי יהודה כן קונס בשוגג. * אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת. * היה עושה עמו בטהרות ואמר לו "טהרות שעשיתי עמך נטמאו" - נאמן, אבל אמר לו "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו" - אינו נאמן (ונחלקו אביי ורבא לבאר את סיבת ההבדל). * אמר "ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן" והספר ביד הלוקח - נאמן להפסיד שכרו ולא נאמן להפסיד ספר תורה. * אמר "ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן" והספר ביד הלוקח - נאמן להפסיד את שכרו ואת ספר התורה.
דף נה עמוד א * אשה מתגרשת בעל כורחה, ולכן לדעת רבי יוחנן בן גודגדא לא צריך את דעתה. * חכמים תיקנו שמי שגזל קורה ובנה אותה בבית גדול - לא צריך להחזיר את הקורה אלא רק את שוויה הכספי, משום תקנת השבים, שלא ימנע מלעשות תשובה (כך דעת ב"ה, וב"ש חולקים). * לדעת עולא: 'יאוש כדי' (יאוש לבדו בלא שינוי רשות אחר היאוש) לא קונה, ורב יהודה חולק. (ונחלקו כיצד לבאר את דברי המשנה: "ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח"). דף נה עמוד ב * בתקופת חורבן בית שני היו יהודים שנתנו לגוים הרצחנים את קרקעותיהם כדי לשחדם שלא יהרגום, ודין הקונה קרקע זו מהם מקחו קיים. (אך בשלב מאוחר יותר כאשר המצב היה פחות קשה, מפרטת המשנה מה הדין). * מסוף עמוד זה (ולמשך שני דפים וחצי) מובאות אגדות החורבן (קמצא ובר קמצא ועוד). (נהוג ללמוד אגדות אלו בתשעה באב).
דף נו עמוד א * ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס (שסבל את בר קמצא ולא הרגו) החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. * הגמרא מתארת את הויכוח והשתלשלות העניינים בויכוח בין הבריונים לחכמים אם להשלים או להילחם ברומאים. דף נו עמוד ב * רבן יוחנן בן זכאי שהצליח לצאת מהעיר ביקש מאספסיינוס: תן לי את יבנה וחכמיה ושושלת רבן גמליאל ורופא לרבי צדוק. * הגמרא מתארת את המשך החורבן שנעשה על ידי טיטוס. * הגמרא מתארת את עונשו של טיטוס (יתוש שניקר במוחו שבע שנים עד שמת טיטוס). * הגמרא מספרת על אונקלוס בר קלוניקוס בן אחותו של טיטוס שרצה להתגייר. * כל המיצר לישראל נעשה ראש.
דף נז עמוד א * כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת (וכך הוא דינו של יש"ו בעוה"ב). * בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. * הגמרא מתארת את חורבן הר המלך וחורבן ביתר. * ארץ ישראל - בזמן שישראל יושבים עליה הרי היא מרווחת, ובזמן שאין יושבים עליה הרי היא מתכווצת ולא יכולה להכיל כמות גדולה של אנשים. דף נז עמוד ב * הגמרא מתארת את פשעיו של נבוזראדן ואת חזרתו בתשובה והתגיירותו. * נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה, מבני בניו של המן (יש גורסים: נעמן) למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב (=שמעיה ואבטליון) למדו תורה ברבים. * חמש אפשרויות מובאות בגמרא על מה נאמר הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום" (אחד מהם: על אשה ושבעה בניה שנהרגו ביום אחד). * אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם.
דף נח עמוד א * לדעת רבי אסי: ארבעה קבין מוח (ולדעת עולא: תשעה) נמצאו (בחורבן בית ראשון) על אבן אחת. * ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשגבר אויב ולכדום כרכום בספריהם והציתום באש. * מסופר על צפנת בת פניאל בתו של כהן גדול שנתעלל בה שבאי. * במשנה (נה ע"ב) נאמר "לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל" - ולדעת רב: אם כתב לו שטר קנה, ולדעת שמואל: גם אם כתב לו שטר לא קנה אלא אם כתב לו אחריות. דף נח עמוד ב * מי שקונה קרקע מגוי שאנס את ישראל משום חוב או שגזל את ישראל - מחזיר לבעלים את הקרקע בחינם אפילו אם שהתה בידי הגוי יותר משנים עשר חודש. * מה שתיקנו חכמים שהלוקח מסיקריקון מקחו קיים אלא שנותן לבעלים "רביע" - נחלקו רב ושמואל אם הכוונה לרבע מהעלות ששילם לסיקריקון או שליש (שזה למעשה רבע מהסך הכולל).
