דף ל עמוד א * כשהשליח נאנס ומוסר דבריו לפני בית דין ובית דין ממנים שליח אחר במקומו - הם לא צריכים לעשות זאת בפני השליח שנאנס. * יש מחלוקת אם מועילה טענת אונס בתנאי הגט (שנתן גט על תנאי ולא התקיים התנאי בגלל אונס). * המלוה מעות לכהן/לוי/עני - יכול להתנות מראש שיגבה את חובו מן התרומות והמעשרות שמגיע להם מפירותיו (בגמרא מובאים שלושה אופנים לבאר כיצד זה מתאפשר, שהרי בפועל הם לא קיבלו ממנו את פירותיו אלו). * בברייתא מובאים דינים שונים בעניין "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן", והגמרא דנה ומבארת דינים אלו. דף ל עמוד ב * אם יאמרו לך שמת חברך - תאמין, אבל אם יאמרו לך שחברך התעשר - אל תאמין, כי עשירות לא מצויה. * אם התנה שיגבה את חובו מן התרומות והמעשרות - נחלקו האמוראים אם יכול לגבות מהיורשים יותר מדמי הקרקע שירשו. * בברייתא נאמר: "ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו", והגמרא מביאה שלושה פירושים של אמוראים לברייתא זו (ורק השלישי לא נדחה). * 'חברים' לא נחשדו להפריש תרומה 'שלא מן המוקף' (=כשאין הפירות כולם סמוכים זה לזה בשעת ההפרשה).
דף לא עמוד א *תרומה גדולה ותרומת מעשר - ניטלות באומדן ובמחשבה (לדעת אבא אלעזר בן גמלא). * לבעל הבית (ישראל) יש רשות לתרום תרומה גדולה ותרומת מעשר. * המשנה מבארת מקרים נוספים שבהם סומכים על החזקה שהדבר נשאר כמו שהיה. * במשנה נאמר "המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות ... אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת", ונחלקו האמוראים אם הכוונה מעת לעת של בדיקה או של הנחה. דף לא עמוד ב * חכמים חולקים על רבי אלעזר (שבמשנה) וסוברים שאין סומכים על 'חזקה', ומקוה שנמדד ונמצא חסר - כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, טמאות. * בברייתא מובאים שלושה מועדים בהם מוכרים את התבואה, ושלושה מועדים בהם מוכרים את היין. (ובמועדים אלו שותף יכול למכור שלא מדעת חברו). * ארבע רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת, ורוח דרומית קשה מכולן.
דף לב עמוד א * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת באדם ששלח גט לאשתו ע"י שליח והחליט לבטל את הגט ומבארת באלו אופנים הוא יכול לבטל את הגט. (והגמרא מבארת את הצורך בפירוט כל המקרים). * בברייתא מבואר באלו לשונות של ביטול הבעל יכול לבטל את הגט ובאלו לא. * בגמרא מבואר באלו לשונות מי שקיבל מתנה יכול לומר שמעולם לא נתכוין לזכות בה. דף לב עמוד ב * שליח שנשלח להוליך מתנה הרי הוא כשליח שנשלח להוליך את הגט ויכול המשלח לבטלו קודם שיגיע לידי המקבל. * הגמרא מפרטת באלו לשונות של ביטול הבעל יכול לבטל את הגט ובאלו לא. * הגמרא פוסקת שאם נמלך הבעל לחזור ולגרש בגט שביטלו - רשאי (כי רק השליחות בטלה ולא גוף הגט), וכדעת רב נחמן ולא כרב ששת שאוסר. * לפני תקנת רבן גמליאל הזקן, הבעל היה יכול לבטל את הגט (ששלח באמצעות שליח) ע"י כך שיאמר בפני שני דיינים (לדעת רב נחמן) או שלושה דיינים (לדעת רב ששת) שמבטל את הגט.
דף לג עמוד א * במשנה בדף הקודם נאמר שרבן גמליאל הזקן התקין שבעל ששלח גט עם שליח לא יוכל לבטל את השליח בפני בית דין (ללא ידיעת השליח/האשה) מפני תיקון העולם - ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם הכוונה היא לתקנת ממזרים או לתקנת עגונות. * במקרה הנ"ל אם הבעל בכל זאת ביטל את הגט בפני בית דין - לדעת רבי: מבוטל, ולדעת רשב"ג: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו (שאם כן מה כח בית דין יפה). * אמר לעשרה "כתבו גט לאשתי" - לדעת רבי: יכול לבטל זה שלא בפני זה, ולדעת רשב"ג: אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה. (והגמרא מביאה שתי אפשרויות בביאור טעם המחלוקת). דף לג עמוד ב * אמר לעשרה "כולכם חתומו" - הגמרא מסתפקת בדעת רשב"ג אם יכול לבטל זה שלא בפני זה. * במחלוקת הראשונה - נחלקו האמוראים אם הלכה כרבי או כרשב"ג, ובמחלוקת השניה - הלכה כרבי.
דף לד עמוד א * אביי ורבא נחלקו אם "גילוי דעת בגט" (=גילוי דעתו של הבעל שאינו רוצה בשליחות של נתינת הגט ששלח) נחשב או לא (לדעת אביי לא נחשב, ולדעת רבא כן נחשב, והגמרא פוסקת כדעת אביי). * רבא מביא הוכחה אחת לשיטתו ואביי דוחה אותה, ואביי מביא שתי הוכחות לשיטתו ורבא דוחה אותן. דף לד עמוד ב * רבן גמליאל הזקן תיקן שמי שיש לו שני שמות (שם אחד מוכר והשני פחות מוכר) צריך לכתוב בגט את השם המוכר שלו וגם "כל שום שיש לו" - מפני תיקון העולם (שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לאמר לא גירשה בעלה שאין זה שמו), ודין זה הוא רק אם הוחזק בשני השמות. * בעקבות שתי המשניות האחרונות שעסקו בתקנות רבן גמליאל הזקן (בענייני גיטין) מפני תיקון העולם, מובאות מכאן והלאה סדרה של משניות של תקנות שונות שתוקנו מפני תיקון העולם. * הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה.
דף לה עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) מובא שנמנעו הדיינים מלהשביע את האלמנה שלא קיבלה כלום לפרעון כתובתה, והגמרא מבארת שהטעם הוא מחשש לשבועת שקר שעונשה מרובה. * לדעת שמואל: את הגרושה לא נמנעו מלהשביע. * לדעת שמואל (ולדעת רב לפי סורא): לא אמרו במשנה שנמנעו מלהשביע את האלמנה אלא בבית דין (ששם השבועה חמורה), אבל חוץ לבית דין משביעין אותה, אך לדעת רב (לפי נהרדעא) גם מחוץ לבית דין נמנעו מלהשביעה. * מודה רב שאם קפצה ונשבעה - גובה כתובתה. * התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות. דף לה עמוד ב * במשנה (בדף הקודם) נאמר שרבן גמליאל הזקן התקין שתהא האלמנה נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה - לדעת רב הונא: דין זה הוא רק אם עדיין לא נשאת (שמא יפר לה הבעל), ולדעת רב נחמן: דין זה הוא אפילו אם נשאת (כי סובר שמדירים אותה ברבים ונדר כזה לא ניתן להפר לדעתו). * אדם שבא לחכם להתיר לו את נדרו - נחלקו האמוראים אם צריך לפרט את הנדר.
דף לו עמוד א * נדר שהודר ברבים - יש מחלוקת אם יש לו הפרה, נדר שהודר על דעת רבים - אין לו הפרה (אך לדבר מצוה יש לו הפרה). * לדעת רבה: תקנת רבן גמליאל הזקן היא בשיטת רבי אלעזר (הסובר שעדי מסירה כרתי), והתקנה היא שהעדים יחתמו על הגט מפני תיקון העולם (שמא עדי המסירה לא יהיו זמינים). * לדעת רב יוסף: תקנת רבן גמליאל הזקן היא בשיטת רבי מאיר (הסובר שעדי חתימה כרתי), והתקנה היא שהעדים יפרשו את שמותיהן בגט (כדי שיהיה קל לאתר אותם). * לדעת אביי: תקנת פרוזבול שתיקן הלל היא רק כששמיטת כספים אינה נוהגת מהתורה אלא מדרבנן (בזמן הזה וכשיטת רבי). דף לו עמוד ב * לדעת רבא (לפי רש"י): תקנת פרוזבול קיימת גם כששביעית נוהגת מהתורה, ומכח הפקר בית דין. (והגמרא מביאה שתי דעות למקור לכך ש"הפקר בית דין הפקר"). * הגמרא מסתפקת אם הלל תיקן פרוזבול רק לדורו או גם לדורות הבאים. * אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין. * עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה. * הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושים מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
דף לז עמוד א * יתומים לא צריכים לכתוב פרוזבול (אין השביעית משמטת חוב של אביהם). * אין כותבים פרוזבול אלא אם יש ללוה (או לערב שלו או למישהו שחייב לו) קרקע (כי תיקנו פרוזבול רק במקרה השכיח והמצוי). * האמוראים נחלקו אם השביעית משמטת שטר שיש בו אחריות נכסים. * המלוה את חברו מעות על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין - אין משמטין. * בעל חוב קונה משכון. דף לז עמוד ב * המחזיר חוב לחברו בשביעית צריך המלוה שיאמר לו "משמט אני", ואם אמר לו "אעפ"כ" יקבל הימנו. * המוציא שטר חוב - צריך שיהא עמו פרוזבול, ולדעת חכמים אינו צריך (כי נאמן לומר שהפרוזבול אבד). * המשנה והגמרא עוסקות בדין של עבד כנעני שנשבה ופדאוהו ישראלים אחרים - מתי והאם ולמי חוזר ומשתעבד או יוצא לחירות.
דף לח עמוד א * לדעת רבי יוחנן: עבד שברח מבית האסורים - יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור. * לדעת שמואל: המפקיר עבדו - יצא לחירות, ואינו צריך גט שיחרור. * חביבה להן (לגוים) בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן (כאשר הדבר נעשה בצינעא). דף לח עמוד ב * לדעת שמואל: כל המשחרר עבדו - עובר בעשה, אא"כ משחרר אותו לצורך מצוה. * "לעולם בהם תעבודו" - לדעת רבי ישמעאל: רשות, ולדעת רבי עקיבא: חובה. * בעלי בתים יורדים מנכסיהם בגלל: (1) שמשחררים את עבדיהם לחירות (2) שמסיירים בשדותיהם בשבת כדי לבדוק מה הן צריכין (3) שקובעים את סעודת השבת בזמן שהחכם דורש. * לדעת רבה בשם רב: המקדיש עבדו - יצא לחירות, אך רב יוסף בשם רב חולק וסובר שכוונתו היתה להקדישו לדמיו (ורק המפקיר עבדו יצא לחירות).
דף לט עמוד א * המקדיש עבדו - הגמרא מציעה שיש מחלוקת תנאים אם העבד קדוש או לא קדוש (אלא יוצא לחירות), אך דוחה טענה זו ומסיקה שלדעת כולם העבד קדוש (לימכר לדמיו). * גם לדעת רב וגם לדעת רבי יוחנן - המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור. דף לט עמוד ב * אמר "נתייאשתי מפלוני עבדי" - לדעת רבי: אני אין לו תקנה אלא בשטר * נחלקו האמוראים אם הלכה כאבא שאול, הסובר שגר שמת עבדיו הגדולים יוצאים לחירות והקטנים כל הקודם זוכה בהם. * נחלקו התנאים אם עבד כנעני יוצא לחירות ע"י כסף או רק ע"י שטר, ונחלקו האמוראים כמי לפסוק. * עבד שנשא את בת חורין בפני רבו יצא לחירות.
דף מ עמוד א * עבד שרבו הניח לו תפילין - יצא לחירות. * לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי" - כופים את היורשים וכותבים לה גט שחרור. * לדעת רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח" - כופים את היורשים ועושים לה קורת רוח (ומשחררים אותה אם זה רצונה). * לדעת אמימר בלישנא קמא: המפקיר עבדו - אותו עבד אין לו תקנה, לדעת אמימר בלישנא בתרא: המפקיר עבדו ומת - אותו עבד אין לו תקנה. דף מ עמוד ב * עשיתי פלוני עבדי בן חורין / עשוי בן חורין / הרי הוא בן חורין - הכותב בשטר את אחד הניסוחים הללו ומסר את השטר לעבדו, הרי הוא משוחרר. (ואם כתב "אעשנו בן חורין" - לדעת רבי קנה ולדעת חכמים לא קנה). * האומר "עשיתי פלוני עבדי בן חורין" והוא אומר "לא עשאני" - הרי הוא בן חורין (כי חוששים שמא זיכה לו ע"י אחר), אך האומר "כתבתי ונתתי לו" והוא אומר "לא כתב ונתן לי" - לא משוחרר. * הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד.
דף מא עמוד א * רב ועולא חולקים בביאור שורש מחלוקת התנאים שבמשנה הקודמת: (1) המחלוקת היא האם המזיק שיעבודו של חבירו חייב או לא (2) המחלוקת היא אם היזק שאינו ניכר נחשב להיזק או לא. * העושה שדהו אפותיקי (=ייחד אותו לגביית חוב) לאחר ושטפה נהר - גובה משאר נכסים, ואם אמר לו "לא יהא לך פרעון אלא מזו" - אינו גובה משאר נכסים. דף מא עמוד ב * לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה". * "המשחרר חצי עבדו - רבי אומר קנה וחכ''א לא קנה" - לדעת רבה: המחלוקת היא במקרה ששחרר באמצעות נתינת שטר, ולדעת רב יוסף: המחלוקת היא במקרה ששחרר באמצעות קבלת כסף. (והגמרא מקשה על השיטות השונות, ומתרצת).
