דף מה עמוד א
* אפילו אם ברור מי העיר הקרובה אל החלל - מצוה למדוד.
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב: גם המלך והכהן הגדול (בנוסף לסנהדרין) היו יוצאים ומודדים מי היא העיר הקרובה אל החלל שנמצא.
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם חל דין 'שכחה' על עומר הטמון בשדה. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת).
* צפו עומרים לתוך שדהו - רבי ירמיה מסתפק אם חל עליהם דין שכחה או לא.
* שני חללים זה על גב זה והאחד משוך להלן מחברו מעט וכל אחד מהם קרוב לעיר אחרת - דנה הגמרא מאין מודדים כדי לדעת מה נחשב לעיר הקרובה שצריכה להביא עגלה ערופה.

דף מה עמוד ב
* לדעת חכמים דין עגלה ערופה חל רק במת שנמצא באופנים הבאים: "חלל (בחרב)" - ולא חנוק, "חלל" - ולא מפרפר, "באדמה" - ולא טמון בגל, "נופל" - ולא תלוי באילן, "בשדה" - ולא צף על פני המים.
* אם נמצא החלל סמוך לעיר שאין בה בית דין - מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה בית דין.
* אין ירושלים מביאה עגלה ערופה.
* מת מצוה קנה מקומו, ואם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר נחלקו התנאים היכן נחשב מקומו לקוברו שם.
* נחלקו התנאים מאין היו מודדין לדעת איזו היא העיר הקרובה אל החלל: מטיבורו / מחוטמו / ממקום שנעשה חלל מצוארו. (והגמרא מבארת את טעמי המחלוקת).

דף מו עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע מום לא פוסל בעגלה ערופה, ומדוע כל העבודות פוסלות בפרה אדומה.
* בהמות קדשים אינן נפסלות אם עבדו בהן - בין אם עבד בהן עבודת היתר ובין אם עבד בהן עבודת איסור (כגון בשבת), בין אם עבד בהן קודם שהוקדשו ובין אם עבד בהן לאחר שהוקדשו.
* למסקנת הגמרא יש מחלוקת תנאים אם משא פוסל פרה אדומה במקרה שהפרה לא משכה אותו.
* מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל ("עגלה ערופה")? - אמר הקב"ה: יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לו לעשות פירות (=מצוות).

דף מו עמוד ב
* מובאות שתי ברייתות העוסקות בביאור הפסוק האמור בעגלה ערופה "אשר לא יעבד בו ולא יזרע".
* כופים את מי שאינו רוצה ללוות את חברו לדרך שילווהו, ששכר הליווי אין לו שיעור.
* המהלך בדרך ואין לו לויה - יעסוק בתורה.
* בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה.
* כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק.
* שיעור הליווי: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, חבר לחבר - עד תחום שבת, תלמיד לרב - עד פרסה, תלמיד לרבו המובהק - שלשה פרסאות.
* כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים.

דף מז עמוד א
* "ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" - נחלקו האמוראים אם היה כאן נס אחד (שבאו דובים) או נס בתוך זה (שלא היו לפני כן לא דובים ולא יער).
* בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים.
* לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
* רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה.
* 3 חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו.
* שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים, ואחד שמת בו.
* לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו (יש"ו) בשתי ידיו.
* כל מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
* יצר, תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

דף מז עמוד ב
* בברייתא מובא המקור לכך שאם נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג אין עריפת העגלה פוטרת אותו.
* "לא נודע מי הכהו" - הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין.
* עד אחד אומר ראיתי את ההורג ועד אחד אומר לא ראית - נחלקו האמוראים אם היו עורפין או לא.
* משרבו בעלי הנאה - נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם.
* מי שהוא יהיר - אינו מקובל אפילו על אנשי ביתו (אשתו).
* משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים (ככתוב: שונא מתנות יחיה).
* משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים - ישראל למטה והם למעלה, ישראל לאחור והם לפנים.
* משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
* משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים - היו ישראל למעלה והם למטה ישראל לפנים והם לאחור.

דף מח עמוד א
* כשם שתרומה גדולה יש בה עוון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עוון מיתה.
* יוחנן כהן גדול ביטל וידוי מעשרות של חברים וגזר על דמאי של עמי הארץ.
* הפסוק "עורה למה תישן ה'" נאמר על זמן שישראל שרויים בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה.
* משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות.
* משמתו נביאים הראשונים - בטלו אורים ותומים.
* מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה.
* כשהחורבן מתחיל הוא מתחיל מסף (=מפתח) הבית.
* גברים שרים ונשים עונות - פריצות; נשים שרות וגברים עונים - כאש בנעורת.

דף מח עמוד ב
* משמתו חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואעפ"כ היו משתמשים בבת קול.
* על הלל הזקן ועל שמואל הקטן אמרה בת קול שראוי שתשרה שכינה עליהם אלא שאין דורם ראוי לכך.
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר "משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים", והגמרא מבארת כמה עניינים בנוגע לכך.
* כל מי שיש לו פת בסלו ואומר "מה אוכל למחר" - אינו אלא מקטני אמונה.
* מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא? - קטנות שהיתה בהן, שלא האמינו בקב"ה.

דף מט עמוד א
* מובאות ארבע מימרות של רבי אילעא בר יברכיה.
* שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה - ראויים להישרף באש.
* שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחים זה לזה בהלכה - אחד מת ואחד גולה.
* כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדוחק - תפלתו נשמעת / משביעין אותו מזיו שכינה / אף אין הפרגוד ננעל בפניו.
* העולם מתקיים בזכות קדושה ובזכות יהא שמיה רבא שאומרים אחרי לימוד הגדה.
* משחרב בית המקדש - בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען? על אבינו שבשמים.

דף מט עמוד ב
* "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (סמוך לביאת המשיח החוצפה תתרבה).
* סמוך לביאת המשיח: האמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.
* ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמה יוונית.
* לבית רבן גמליאל התירו ללמוד חכמה יוונית כי היו קרובים למלכות.
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", אך לפי רב יוסף ורב נחמן אין לגרוס זאת במשנה.

הדרן עלך מסכת סוטה