דף לו עמוד א
* הברייתא מפרטת כמה ניסים שנעשו באותו היום שעברו ישראל את הירדן.
* ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה (בימי עזרא) כביאה ראשונה (בימי יהושע) אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות.
* בברייתא נאמר "צרעה לא עברה עמהם", והגמרא מקשה על כך מהפסוק: "ושלחתי את הצרעה לפניך", ומביאה שני תירוצים.
* הגמרא מבררת מה כוונת המילה "והחציו" (שבפסוק: "חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל").

דף לו עמוד ב
* יש מחלוקת תנאים מהו סדר החקיקה של שמות השבטים על אבני האפוד. (ודעתו של רב כהנא היא לא כאף אחד מהתנאים, ולכן הגמרא דוחה את דבריו).
* בזרע יוסף לא שולטת עין הרע.
* יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה.
* היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו לולי המעשה עם אשת פוטיפר, ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו וכולן נקראו על שמו.
* גבריאל לימד את יוסף שבעים לשון.

דף לז עמוד א
* כשעמדו ישראל על הים - לדעת רבי מאיר: השבטים רבו ביניהם מי ירד לים ראשון, וקפץ שבט בנימין וירד לים ראשון, אך לדעת רבי יהודה: אף אחד מהשבטים לא רצה לרדת לים, וקפץ נחשון בן עמינדב וירד לים ראשון.
* באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקב''ה: ידידיי טובעים בים (שישראל נתונים בצרה) ואתה מאריך בתפלה לפני? אמר לפניו: רבונו של עולם ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו.
* מקום עמידת הלויים בזמן הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל - לדעת רבי אליעזר בן יעקב: זקני כהונה ולויה עמדו למטה והשאר למעלה, לדעת רבי יאשיה: כל הראוי לשרת עמד למטה והשאר למעלה.

דף לז עמוד ב
* לדעת רבי ישמעאל: כללות (כללי המצוה) נאמרו בסיני ופרטות (פרטי המצוה) באוהל מועד, לדעת רבי עקיבא: כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב.
* אין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות (ויש בהמשך הסוגיה דעות נוספות).
* הברייתא מפרטת כיצד נאמרו הברכות והקללות.

דף לח עמוד א
* דינים שנאמרו בסוגיה בנוגע לברכת כוהנים (והגמרא מביאה את המקורות לדינים אלו):
- הברכה בלשון הקודש.
- הברכה בעמידה.
- יש לשאת כפיים בזמן הברכה.
- הברכה במקדש היא בשם המפורש ובגבולין בכינוי.
- הברכה היא לא רק לבני ישראל אלא גם לגרים נשים ועבדים משוחררים.
- הברכה היא פנים כנגד פנים ולא פנים כנגד עורף.
- הברכה היא בקול רם.
- אם יש שני כוהנים קורא להם "כוהנים" לפני הברכה.

דף לח עמוד ב
* דרשות רבי יהושע בן לוי בנוגע לברכת כוהנים:
- הקב"ה מתאוה לברכת כהנים.
- כל כהן שמברך מתברך, ושאינו מברך אין מתברך.
- כל כהן שאינו עולה לדוכן - עובר על שלוש מצוות עשה (כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי), ואם אף פעם לא עולה לדוכן - חוששים שמא בן גרושה או חלוצה הוא.
- כל כהן שאינו עוקר רגליו לכיוון הדוכן בברכת עבודה ("רצה") שוב אינו רשאי לעלות.
* אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין.
* אף אם מבדילה מחיצה בין הכהן למתברך אין בכך כלום.

דף לט עמוד א
* כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה.
* כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר: "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'".
* רבי אלעזר בן שמוע השיב לתלמידיו שהוא האריך ימים בזכות זה שמימיו לא קיצר את דרכו דרך בית הכנסת, וכשתלמידיו ישבו על הקרקע לא הלך ביניהם, ולא נשא כפיו בלא ברכה.
* הגמרא מפרטת את הברכה והתפילות שמברכים הכהנים לפני ואחרי ברכת כהנים.

דף לט עמוד ב
* בעמוד זה מובאות הלכות נוספות בענין ברכת כהנים וכן הלכות בענין קריאת התורה.
* אין הכהנים רשאים לכופף בחזרה את אצבעותיהם (שהיו פתוחות בשעת ברכת כהנים) עד שיחזירו את פניהם מן הצבור כלפי התיבה (לאחר שיתחיל שליח צבור ברכת שים שלום).
* אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום, ואינן רשאין לעקור רגליהם ולילך עד שיגמור שליח צבור שים שלום.
* המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה.
* אין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלל ספר תורה.
* אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל/יצא ספר תורה.

דף מ עמוד א
* רבי אבהו היה ענו, ורבי אבא מעכו היה ענו אף יותר ממנו.
* רבי אבהו המשיל את דברי ההלכה לאבנים טובות ואת דברי האגדה למיני סידקית שמושכים יותר את הצבור בגלל שהם זולים ולא בגלל מעלתם.
* הגמרא מבררת מה הציבור אומר כאשר שליח הציבור אומר "מודים".
* לעולם תהא אימת ציבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה.

דף מ עמוד ב
* במקדש לא עונים אמן על שום ברכה אלא עונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
* המשנה מבארת את סדר קריאת התורה של הכהן הגדול ביום הכפורים לאחר שסיים את עבודת היום.
* אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד.

דף מא עמוד א
* מותר לדלג מפרשה לפרשה בעניין אחד כשקוראים בתורה, וכשקוראים בנביא מותר לדלג אפילו בשני עניינים - וכל זה רק בתנאי שעד שיסיים המתורגמן את תרגום הפסוק האחרון, יגיע כבר הגולל לפרשה השניה ויוכל מיד להתחיל בקריאתו.
* כהן גדול ביום כיפור לא קורא את פרשיית "ובעשור" מספר תורה שני - ונחלקו האמוראים אם הטעם לכך הוא משום פגמו של ראשון או לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה.
* ראש חודש טבת שחל להיות בשבת קוראים בשלושה ספרי תורה: פרשת השבוע, קריאה לראש חודש וקריאה לחנוכה.
* המשנה מפרטת את דיני קריאת פרשת המלך הנאמרת בלשון הקודש במוצאי יום טוב ראשון של חג סוכות בשנה שלאחר שנת השמיטה.

דף מא עמוד ב
* נשיא שמחל על כבודו יש מחלוקת אם כבודו מחול, אך מלך שמחל על כבודו לדעת כולם אין כבודו מחול, אא"כ מחל לצורך מצוה.
* מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך.
* לדעת רבי שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה.
* כל אדם שיש בו חנופה - מביא אף לעולם / אין תפלתו נשמעת / אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו / נופל בגיהנם.

דף מב עמוד א
* כל עדה שיש בה חנופה - מאוסה כנדה / לסוף גולה.
* ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, כת חניפים, כת שקרנים, כת מספרי לשון הרע.
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בביאור דיני משוח מלחמה.
* משוח מלחמה מדבר אל העם בלשון הקודש (והגמרא מבררת את המקור לכך), ופעמיים מדבר עמם: אחת כשיצאו מארצם ואחת במלחמה עצמה.

דף מב עמוד ב
* הגמרא מביאה מספר דרשות על הפסוקים העוסקים בגלית הפלשתי.
* מובאות ארבע דעות מדוע גלית מכונה "איש הבינים".
* בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים.
* אסור לספר בשבחן של רשעים.
* "דאגה בלב איש ישחנה" - נחלקו האמוראים אם הכוונה היא שיסיח דעתו ממנה או שיספר אותה לאחרים.

דף מג עמוד א
* פנחס מתייחס מצד אמו גם ליוסף וגם ליתרו.
* במשנה ובגמרא מבואר מה הכהן (משוח מלחמה) מדבר ואף משמיע לעם, ומה הכהן מדבר והשוטר משמיע לעם, ומה השוטר מדבר ואף משמיע לעם לפני צאתם למלחמה.
* במשנה מפורט מי חוזר מהמלחמה ותפקידו לספק מים ומזון ולתקן את הדרכים לאנשי המלחמה, ומי צריך להישאר במלחמה, ומי אינו יוצא כלל מביתו למלחמה.
* רבי אליעזר בן יעקב סובר שרק מי שבנה בית ולא חנכו חוזר מהמלחמה ולא מי שבנה סוגים אחרים של בתים.
* מי שגזל בית אינו חוזר מהמלחמה כדי לחנוך בית זה.

דף מג עמוד ב
* רבי אליעזר בן יעקב סובר שרק מי שנטע כרם ולא חיללו חוזר מהמלחמה ולא מי שנטע שאר אילנות.
* במשנה נאמר שגם המבריך והמרכיב כרם ולא חנכו חוזר מהמלחמה ובברייתא נאמר שלא חוזר, והגמרא מביאה כמה תירוצים ליישב את הסתירה.
* כרם של שני שותפים - אין חוזרים עליו מערכי המלחמה.
* נחלקו התנאים אם מותר להבריך אילן בירק.
* הגמרא מביאה כמה מימרות של רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בן יעקב.
* בכל ארבע אמות של המת אסור לקרות קריאת שמע.
* למסקנת הגמרא: מותר לאח להתחתן עם אחותו החורגת (ואין חשש שבעקבות כך יתירו בטעות לאח להתחתן עם אחותו).

דף מד עמוד א
* חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו (מחשש שאוכלי טהרות יטמאו ולא ישימו לב לכך).
* לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה (הדבר נלמד מהסדר בפסוקי האזהרה לשוב מהמלחמה).
* מסוגיית הגמרא ניתן ללמוד שהסדר הרצוי הוא כך: מקרא, משנה, גמרא, מעשים טובים, דרוש וקבל שכר.
* מי שלוקח אשה חדשה ויוצא לצבא - עובר בשני לאוין.

דף מד עמוד ב
* במלחמות מצוה/חובה - הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
* מי שסח בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש - עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה לדעת רבי יוסי הגלילי (הסובר שאפילו עבר על דברי סופרים חוזר מהמלחמה).
* מלחמה כדי למעט את עובדי הכוכבים כדי שלא יבואו עלינו - נחלקו התנאים אם זו מלחמת רשות או מצוה.
* פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני עגלה ערופה (הנאמרת גם היא ע"י הזקנים והכהנים בלשון הקודש).
* נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה אם שלושה או חמישה דיינים מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאים למקום החלל ומודדים מי העיר הקרובה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת).

דף מה עמוד א
* אפילו אם ברור מי העיר הקרובה אל החלל - מצוה למדוד.
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב: גם המלך והכהן הגדול (בנוסף לסנהדרין) היו יוצאים ומודדים מי היא העיר הקרובה אל החלל שנמצא.
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם חל דין 'שכחה' על עומר הטמון בשדה. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת).
* צפו עומרים לתוך שדהו - רבי ירמיה מסתפק אם חל עליהם דין שכחה או לא.
* שני חללים זה על גב זה והאחד משוך להלן מחברו מעט וכל אחד מהם קרוב לעיר אחרת - דנה הגמרא מאין מודדים כדי לדעת מה נחשב לעיר הקרובה שצריכה להביא עגלה ערופה.

דף מה עמוד ב
* לדעת חכמים דין עגלה ערופה חל רק במת שנמצא באופנים הבאים: "חלל (בחרב)" - ולא חנוק, "חלל" - ולא מפרפר, "באדמה" - ולא טמון בגל, "נופל" - ולא תלוי באילן, "בשדה" - ולא צף על פני המים.
* אם נמצא החלל סמוך לעיר שאין בה בית דין - מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה בית דין.
* אין ירושלים מביאה עגלה ערופה.
* מת מצוה קנה מקומו, ואם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר נחלקו התנאים היכן נחשב מקומו לקוברו שם.
* נחלקו התנאים מאין היו מודדין לדעת איזו היא העיר הקרובה אל החלל: מטיבורו / מחוטמו / ממקום שנעשה חלל מצוארו. (והגמרא מבארת את טעמי המחלוקת).

דף מו עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע מום לא פוסל בעגלה ערופה, ומדוע כל העבודות פוסלות בפרה אדומה.
* בהמות קדשים אינן נפסלות אם עבדו בהן - בין אם עבד בהן עבודת היתר ובין אם עבד בהן עבודת איסור (כגון בשבת), בין אם עבד בהן קודם שהוקדשו ובין אם עבד בהן לאחר שהוקדשו.
* למסקנת הגמרא יש מחלוקת תנאים אם משא פוסל פרה אדומה במקרה שהפרה לא משכה אותו.
* מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל ("עגלה ערופה")? - אמר הקב"ה: יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לו לעשות פירות (=מצוות).

דף מו עמוד ב
* מובאות שתי ברייתות העוסקות בביאור הפסוק האמור בעגלה ערופה "אשר לא יעבד בו ולא יזרע".
* כופים את מי שאינו רוצה ללוות את חברו לדרך שילווהו, ששכר הליווי אין לו שיעור.
* המהלך בדרך ואין לו לויה - יעסוק בתורה.
* בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה.
* כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק.
* שיעור הליווי: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, חבר לחבר - עד תחום שבת, תלמיד לרב - עד פרסה, תלמיד לרבו המובהק - שלשה פרסאות.
* כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים.

דף מז עמוד א
* "ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" - נחלקו האמוראים אם היה כאן נס אחד (שבאו דובים) או נס בתוך זה (שלא היו לפני כן לא דובים ולא יער).
* בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים.
* לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
* רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה.
* 3 חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו.
* שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים, ואחד שמת בו.
* לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו (יש"ו) בשתי ידיו.
* כל מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
* יצר, תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

דף מז עמוד ב
* בברייתא מובא המקור לכך שאם נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג אין עריפת העגלה פוטרת אותו.
* "לא נודע מי הכהו" - הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין.
* עד אחד אומר ראיתי את ההורג ועד אחד אומר לא ראית - נחלקו האמוראים אם היו עורפין או לא.
* משרבו בעלי הנאה - נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם.
* מי שהוא יהיר - אינו מקובל אפילו על אנשי ביתו (אשתו).
* משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים (ככתוב: שונא מתנות יחיה).
* משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים - ישראל למטה והם למעלה, ישראל לאחור והם לפנים.
* משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
* משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים - היו ישראל למעלה והם למטה ישראל לפנים והם לאחור.