דף נו עמוד א
* על דברי רב חסדא מהדף הקודם - הגמרא מביאה קושיה של רמי בר חמא (המתחילה בעמוד הקודם) וקושיה של רב אשי (המסתיימת בעמוד הבא), ובעקבות כך דברי רב חסדא נדחים.
* נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק - אוכל בקדשים לאחר שישים יום ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום.

דף נו עמוד ב
* טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה (כמפורט במשנה בדף נד) - נחלקו התנאים אם חייבים עליה על 'ביאת מקדש'.
* דבר הלכה שנאמר בבית המדרש בשם כמה חכמים איש מפי איש - ניתן להזכיר רק את המוסר הראשון והאחרון שמסרו הלכה זו בבית המדרש.

דף נז עמוד א
* עצם כשעורה - הלכה למשה מסיני שנזיר מגלח על מגעו או משאו, ורבי עקיבא רצה ללמוד מכך בקל וחומר שהנזיר מגלח אף על מגע או משא רביעית דם, וטענו כנגדו ש"אין דנים קל וחומר מהלכה".
* המשנה הראשונה בפרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, מבארת כיצד ינהגו שני נזירים בתגלחת ובקרבנות, במקרה שאחד מהם נטמא אך לא ידוע מי מבין שניהם הוא זה שנטמא. (ומדובר במקרה שאמר להם אחד "ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם").

דף נז עמוד ב
* לדעת שמואל: 'הקפת כל הראש שמה הקפה' ועובר בגילוח כזה על הלאו של 'לא תקיפו'.
* לדעת רב הונא: המקיף את הקטן חייב ואשה המקיפה את האיש פטורה, ורב אדא בר אהבה חולק על שני דינים אלו. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף נח עמוד א
* הגמרא דוחה את ההצעה שהברייתות נחלקו אם "הקפת כל הראש שמה הקפה".
* כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה - אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה.
* בנוגע לציצית - לדעת רבא: פתיל צמר או פשתים פוטר את כל סוגי הבגדים, אך פתיל של שאר המינים פוטר רק בגד שמאותו המין.

דף נח עמוד ב
* מצות התגלחת של מצורע אינה אלא בתער.
* רוב הדף עוסק בלימודים שונים לשיטות השונות בנוגע לעשה שדוחה לא תעשה ועשה שדוחה עשה ולא תעשה (בכהן ובנזיר).
* הסוגיה בסוף העמוד דנה בדין העברת שער בית השחי ובית הערוה לגבר.

דף נט עמוד א
* לפי האיכא דאמרי שבעמוד זה: המעביר שער בית השחי ובית הערוה - נחלקו התנאים אם אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה".
* "לא יהיה כלי גבר על אשה" - שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ולא תלבש אשה שמלת איש ותשב בין האנשים (שיש לחוש משום ייחוד).
* "לא יהיה כלי גבר על אשה" - רבי אליעזר בן יעקב דורש מפסוק זה שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה.
* "ולא ילבש גבר שמלת אשה" - רבי אליעזר בן יעקב דורש מפסוק זה שלא יתקן איש בתיקוני אשה (שלא יכחול ושלא יפרכס בבגדי צבעונים של אשה).
* לחוך בבגדו כנגד בית השחי כדי שיהא נושר השער על ידי חיכוך - מותר, הואיל ואינו נוגע בשער אלא בבגדו.

דף נט עמוד ב
* המשנה עוסקת בשני נזירים שאחד מהם נטמא ולא ידוע מי הוא, ומת אחד מהם.
* רבי יהושע הקשה לבן זומא קושיה שאין בה כלום, וזאת כדי שתלמידיו ילמדו שכל אדם יכול להקשות על דברי רבו ואפילו יודע בו שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגין עליו ולא ימנע מכך. (ע"פ רש"י)

דף ס עמוד א
* המשנה (בסוף הדף הקודם) עוסקת בדין נזיר שנתעוררו בו שני ספקות ביום הראשון לנזירותו: שמא נטמא ושמא נעשה מצורע מוחלט, ובגמרא (בעמוד זה) מובאת ברייתא המבארת את סדר הבאת הקרבנות של נזיר זה (והגמרא מבארת את הברייתא).
* לדעת רבי שמעון: ספק מצורע מביא אשם ומתנה שאם הוא מצורע האשם יהיה לחובתו, ואם הוא לא מצורע האשם יקרב בתורת שלמי נדבה.

דף ס עמוד ב
* הגמרא מפרטת את משך הזמן שהנזיר (במקרים השונים: טמא ספק ומוחלט ודאי, מוחלט ספק וטמא ודאי, טמא ודאי ומוחלט ודאי) צריך להמתין עבור אכילת קדשים ושתיית יין וטומאה למתים.
* הגמרא מבארת מדוע תגלחת לחובת צרעת (של ימי חלוטו או ימי ספרו) לא מועילה גם לחובת נזירות (של נזיר טהור או נזיר שנטמא).

דף סא עמוד א
* במשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מובא כך: הגוים - אין להם נזירות, נשים ועבדים - יש להן נזירות. (והגמרא מביאה את המקור לכך).
* כל מצוה שהאשה חייבת בה - עבד חייב בה.
* הגמרא מבררת (עד סוף העמוד הבא) מדוע יש הבדל בין דין נזיר לדין ערכין לגבי עובדי כוכבים.
* עובד כוכבים יורש את אביו מדין תורה.
* עובד כוכבים אינו מוזהר על כיבוד אב.

דף סא עמוד ב
* עובד כוכבים - אין לו טומאה (אפילו נגע במת אינו נטמא בכך).
* עובד כוכבים אינו מוריש את עבדיו לבנו.
* עובד כוכבים יכול להתנדב נדרים ונדבות כישראל ולהביא קרבנות, אבל לא קרבן נזירות.

דף סב עמוד א
* הגמרא מבררת מה מלמד הפסוק "איש כי יפליא נדר בערכך" האמור בפרשיית ערכין.
* יש מחלוקת אם דין "מופלא סמוך לאיש" (=זכר בן י"ב / נקבה בת י"א, אם הם בכלל איש ויכולים לנדור) זה מדאורייתא או מדרבנן.
* הגמרא מבררת מה מלמד הפסוק "כי יפליא" האמור בפרשיית נזיר.
* "ידים שאינן מוכיחות" - נחלקו האמוראים אם "הויין ידים" או לא.
* היתר נדרים - פורחין באויר ואין להן על מה שיסמוכו, ורבי אליעזר חולק וסובר שיש להם על מה שיסמוכו.

דף סב עמוד ב
* האדון לא יכול להפר נדרי עבדו (ולכן כשהעבד יוצא לחירות הוא משלים את נזירותו שקיבל כשהיה עבד).
* בברייתא נאמר: "למה רבו כופו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין", והגמרא מבררת מה כוונת הברייתא.
* נדרי ושבועות העבד - אינם חלים.
* עבד שקיבל נזירות וברח מרבו, נחלקו התנאים אם אסור בשתיית יין, והגמרא מבררת את טעם המחלוקת.
* לדעת שמואל: המפקיר עבדו - יצא לחירות ואין צריך גט שיחרור.

דף סג עמוד א
* טומאת התהום (טומאת מת שלא היתה ידועה לשום אדם בעולם) - הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים מה המקור לכך שאינו סותר בנזיר שנודע לו (לאחר גילוח) שנטמא בכך, אך למסקנת הגמרא: גמרא גמירי לה (=הלכה למשה מסיני) שהותרה לנזיר ועושה פסח בלבד.
* המשנה בעמוד זה, הסוברת שאם נודע לנזיר קודם גילוח, אע"פ שהביא קרבנותיו, שנטמא בטומאת התהום, סותר, היא כדעת רבי אלעזר.

דף סג עמוד ב
* הברייתא מפרטת דינים שונים בנוגע לטומאת התהום.
* טומאת התהום היא טומאה שאין אף אחד בעולם שמכיר אותה, אבל אם מכירה אחד בסוף העולם - אין זו טומאת התהום.
* הקולא של טומאת התהום נאמרה רק בנוגע לטומאת מת.
* שרץ צף על פני המים - ספק נגע בו ספק לא נגע בו, ספקו טהור. (ונחלקו התנאים אם דין זה הוא גם כאשר צפה במים שבכלים או רק כאשר צפה במים שבקרקע).

דף סד עמוד א
* כל הטמאים הניטלין והנגררין - אם יש ספק אם נגע באדם, טמא, מפני שהן כמונחין (ודינם כספק טומאה ברשות היחיד), והנזרקין - ספיקן טהור, חוץ מן כזית המת והמאהיל על פני טומאה וזב וזבה.
* בגמרא מובאות כמה ספיקות בדיני 'טומאה צפה'.

דף סד עמוד ב
* נזיר ועושה פסח שנטמאו בטומאת מת והוזה עליהן בג' ובז' והלכו בקבר התהום בשביעי שלהן ולא נודע לעושה פסח עד לאחר שעשה פסחו ולא נודע לנזיר עד לאחר שמנה נזירותו וגילח לנזירות טהרה - טהורים.
* חזקת טמא - טמא, חזקת טהור - טהור.
* מחוסר הערב שמש לא נחשב לחיסרון (ואף אביי הודה כך לבסוף).

דף סה עמוד א
* הסוגיה עוסקת בפירוט האופנים בהם המוצא מת רשאי לפנותו (עם עפרו) ובאלו אופנים המת קנה את מקומו ובאלו אופנים נחשב המקום לשכונת קברות.
* דין 'תפוסה' (שיש ליטול את המת עם עפרו) נלמד מהפסוק "ונשאתני ממצרים", ונחלקו התנאים מהו שיעור ה'תפוסה'.

דף סה עמוד ב
* "עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל" - חכמים רצו לטהר את ארץ ישראל מטומאה, ולכן תיקנו שאף במקום שישנה סיבה מועטת להתיר את פינוי הטומאה, ניתן לפנותה.
* ספק נגעים שהתעורר לאדם כשהוא עדיין בחזקת טהרה - טהור, אך לאחר שכבר היה בו הנגע והתעורר ספק אם נטמא בנגע נוסף - טמא. (ודין זה נלמד מסברא [תוס']).
* המשנה מפרטת שבעה דרכים בהם בודקים את הזב (כל עוד לא נזקק לזיבה) לוודא אם ראייתו מחמת אונס או לא.

דף סו עמוד א
* במשנה נאמר שלאחר שהוחזק כזב בעל שתי ראיות אף שכבת זרעו טמאה היא, והגמרא מבררת לגבי איזה ענין זה נאמר.
* שכבת זרע (אף של אדם טהור) מטמא במגע.
* נחלקו התנאים אם שכבת זרעו של זב מטמא במשא (ומתי) או לא.
* המשנה דנה אם שמואל הנביא היה נזיר או לא (ונחלקו בביאור הפסוק "ומורה לא יעלה על ראשו").

דף סו עמוד ב
* נחלקו התנאים אם "גדול העונה אמן יותר מן המברך" או להיפך.
* תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".

הדרן עלך מסכת נזיר