דף לג עמוד א * בעמוד הקודם הובא ביאורו של רב יהודה לדברי ב"ה שבמשנה (שאמרו בנוגע למקרה שבמשנה: "אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו"), ובעמוד קצר זה מובא ביאורו של אביי. * הרמב"ם בפיהמ"ש ביאר פירוש מחודש (שלא הובא בגמרא) לדברי ב"ה, וכתב על כך התיו"ט: "אע"פ שבגמרא לא פירשו כן, הואיל לענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי, הרשות נתונה לפרש, שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמ', אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמ'". דף לג עמוד ב * עמוד זה הוא העמוד הקצר ביותר בש"ס - ללא מילה אחת של גמרא (בעמוד זה מופיעים הרבה "דיבורים" של תוס' שהצטברו מהדפים הקודמים והודפסו כאן). * דף זה הוא הדף הקצר ביותר בש"ס (עם הכי מעט מילים בגמרא).
דף לד עמוד א * לדעת רבי טרפון: אין נזירות חלה אלא כשברור וידוע לנודר בשעת קבלת הנזירות שהוא אכן יהיה נזיר. * לדעת רבי יהודה (והמשנה בדף לד עמוד ב): ספק נזירות להקל, ורבי שמעון חולק. * הנזיר אסור בטומאה ובתגלחת וביוצא מן הגפן. * במשנה ובגמרא מובא מקרה בו יש תשעה נזירים ומקרה בו יש תשע נזיריות לאדם אחד. * במשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מובא שיש שלושה מיני איסורים בנזיר (טומאה, תגלחת, והיוצא מן הגפן). דף לד עמוד ב * לדעת המשנה: עלין ולולבין של הגפן לא נאסרו לנזיר (דורשים "כללי ופרטי"), ורבי אלעזר חולק (דורש "ריבויי ומיעוטי"). * כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למשכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר.
דף לה עמוד א * הגמרא עוסקת בבירור דעתו של רבי אלעזר בן עזריה. * לדעת רבי אבהו - רבי אלעזר דורש את הפסוק הבא בפרט וכלל ופרט: "וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה (פרט) וכל בהמה (כלל) לשמור (פרט)". * לדעת רבא - רבי אלעזר דורש את הפסוק הבא בפרט וכלל ופרט: "ואם מן (פרט) הצאן (כלל) כבשים ועזים (פרט)". דף לה עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא ובה מובא הכלל של "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט". * "אגב גררא אתא לפרושי טעם המדות וחילוקיהם ומשפטיהם ומפרש אותה בלשון קשיא ותירוץ". (תוס') * כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט (אפילו שדומה לפרט בצד אחד בלבד). * פרט וכלל ופרט - אי אתה דן אלא כעין הפרט (רק אם דומה לפרט בשני צדדים). * פרט וכלל - נעשה כלל מוסף על הפרט והתרבו כל הדברים, מיעט וריבה - ריבה הכל (אך מרבה מעט פחות מאשר פרט וכלל). * לדעת רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר.
דף לו עמוד א * לדעת זעירי: גם באיסור הקטרת שאור על המזבח וגם באיסור חמץ - היתר מצטרף לאיסור. * לדעת אביי: האיסור על הקטרת שאור הוא גם על שיעור הפחות מכזית, וזעירי חולק על כך. * אביי מקשה על דעתו של רבי יוחנן הסובר שבשאר איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. דף לו עמוד ב * רב דימי סובר שמדין תורה הוא שאכילת כזית בשיעור זמן של אכילת פרס מצטרפת לאכילה אחת, ואביי מקשה על כך משלושה מקורות ורב דימי מתרץ. * חיוב תרומה בתבלין הוא מדרבנן.
דף לז עמוד א * חכמים לומדים מהמילה "משרת" דין "טעם כעיקר", ומנזיר לומדים זאת לכל איסורין שבתורה. * רבי עקיבא סובר שהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר, ולומד זאת מהמילה "משרת". * לא ניתן ללמוד דין טעם כעיקר בכל האיסורים שבתורה מדין בשר וחלב, כי בשר וחלב זה "חידוש". (והגמרא מבארת מה החידוש בבשר וחלב). דף לז עמוד ב * רבי עקיבא לומד דין טעם כעיקר בכל האיסורים שבתורה מגיעולי עובדי כוכבים. * רבי עקיבא סובר שהיתר מצטרף לאיסור רק בנזיר ובחטאת, כי הם שני כתובים הבאים כאחד ולכן לא ניתן ללמוד מהם לכל התורה. * חכמים סוברים שהיתר מצטרף לאיסור בדיני קדשים, ולומדים זאת מהאמור בחטאת. * היתר מצטרף לאיסור רק כשאוכלם בבת אחת, אך איסור מצטרף לאיסור אפילו כשאוכלם בזה אחר זה. (לדעת רבי עקיבא).
דף לח עמוד א * לדעת רבי אלעזר: רק באיסורי שתיה של נזיר היתר מצטרף לאיסור, ולדעת רבי יוחנן גם באיסורי אכילה של נזיר. * רבי אלעזר מנה עשרה מקומות בהם מצינו בתורה שצריך שיהיה שיעור רביעית (חמשה ביין או דם, וחמשה במים או שמן), ולא מנה רביעיות השנויות במחלוקת. דף לח עמוד ב * בכל איסורי נזיר שנאמרו בתורה, אפילו באופן שהוא רק מין אחד אך יש להם שני שמות - חייב מלקות על כל אחד בנפרד (אף שהתרו בו פעם אחת). * אביי ורבא נחלקו האם לוקה על 'לאו שבכללות' (לדעת אביי: אכל חרצן לוקה שתים, אכל זג לוקה שתים, אכל חרצן וזג לוקה שלש, ורבא חולק וסובר שאינו לוקה אלא אחת).
דף לט עמוד א * סתם נזירות - ל' יום. * הגמרא מסתפקת לגבי שער כשהוא גדל - האם מלמטה הוא גדל (מצד השורש), או מלמעלה (בקצה השערות) [ונפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים בעל כרחו ושיירו בשערותיו כדי לכוף ראשו לעיקרו]. דף לט עמוד ב * מסקנת הגמרא שהשער גדל מלמטה (מצד השורש). * לדעת רבי אליעזר: נזיר שגילחו את שערו לאחר מלאות ימי הנזירות לא ימתין שלושים יום אלא רק שבעה ימים. * נחלקו התנאים לגבי איסור תגלחת של נזיר אם הוא דוקא בתער או גם אם תלש או מירט וכד' את שערו.
דף מ עמוד א * ללקות על איסור גילוח בימי נזירותו - די בשערה אחת, גילח שערו בסוף הנזירות חוץ משתי שערות - לא יצא, לסתור את הנזירות על ידי גילוח - נחלקו התנאים אם אינו סותר אלא בגילוח רוב ראשו, או אף אם גילח רק שתי שערות. * שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה: נזיר ומצורע ולוים, וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום. (והגמרא מבררת מנין שדוקא בתער). דף מ עמוד ב * בעמוד זה מובא הלימוד של דעת חכמים לכך שגילוח מצורע הוא בתער. (והלימוד בעמוד הקודם הוא לדעת רבי אליעזר). * לדעת חכמים: המשחית את זקנו חייב מלקות רק אם נטל את השערות בתער, ולדעת רבי אליעזר: חייב גם אם נטל במלקט ורהיטני. (והגמרא מבררת את טעם שיטת חכמים).
דף מא עמוד א * כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה - אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה. * בעמוד זה מבואר הלימוד של דעת רבי אליעזר לכך שגילוח מצורע הוא בתער. * חכמים לומדים מהמילה "(תער לא יעבור על) ראשו" שמצות תגלחת מצורע דוחה איסור הקפת הראש. דף מא עמוד ב * הגמרא מבארת את הצורך בשני לימודים (מהמילים "ראשו" ו"זקנו") לדעת חכמים. * רבי אליעזר לומד שעשה דוחה לא תעשה מסמיכות הפסוק "גדלים תעשה לך" לפסוק "לא תלבש שעטנז".
דף מב עמוד א * רב אחא בריה דרב איקא דייק מדין מסויים בהלכות נזיר שדין רובו ככולו הוא מהתורה. * אביי מסתפק מה דין נזיר שגילח (בסוף נזירותו) ושייר שתי שערות וצמח ראשו וחזר וגילחן לאותן שתי שערות. * נזיר שגילח (בסוף נזירותו) והניח שתי שערות ונשרה אחת וגילח אחת - רבא מסתפק מה הדין ומסקנת הגמרא שבדיעבד זה בסדר. * מובאות שתי משניות המבארות מה כן מותר לנזיר לעשות בשערו ומה אסור (מלבד זה שאסור לו לגלח ישירות את שערו). דף מב עמוד ב * נזיר שנטמא על ידי נגיעה במת ובעודו נוגע בו חזר ונגע שוב במת אחר - רבה ורב יוסף נחלקו בדעת רב הונא אם מתחייב מלקות פעמיים. * לא אמרו "טומאה בחיבורין" (בחיבורי אדם באדם, שהיא מדרבנן) אלא לתרומה וקדשים (אך לא לנזיר ועושה פסח).
דף מג עמוד א * הגמרא מבררת ומביאה שתי אפשרויות כיצד יש מקרה בו "טומאה וביאה" חלות ביחד. * לדעת רבי יוחנן: ת"ק ורבי סוברים שכהן ונזיר מוזהרים רק על טומאת מת ולא על טומאת גוסס, ולדעת ריש לקיש: ת"ק סובר שהם מוזהרים גם על טומאת גוסס. * לנזיר אסור להיטמא למתים אפילו הם קרוביו, אך מותר לו להיטמא לכל אדם כשהם מצורעים או זבים. * אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו הוא מגוייד ואפילו הוא גוסס. דף מג עמוד ב * נחלקו התנאים אם רשאי כהן הדיוט להיטמא לשבעת קרוביו כאשר אין גופם שלם (ורב סובר כחכמים האוסרים, ולא כרבי יהודה ורבי אליעזר בן יעקב המתירים). * איזהו מת מצוה? - כל שאין לו קוברים, קורא ואחרים עונים אותו - אין זה מת מצוה.
דף מד עמוד א * שתה יין בתוך ימי נזירותו - אינו סותר את נזירותו כלל, ו"לא הותר מכללו". * אם נטמא בתוך ימי נזירותו - ימי הנזירות שמנה עד כה נופלים וצריך להתחיל למנות מחדש וחייב קרבן. * אם התגלח בתוך ימי נזירותו - צריך להשלים שלושים יום נוספים ולא חייב קרבן. * הגמרא מבררת את המקורות לפרטי הדינים השונים שבשלושת איסורי הנזיר (הטומאה, התגלחת, היוצא מן הגפן). * המטמא את הנזיר - אינו עובר עליו, אך המגלח את הנזיר - עובר בלאו. דף מד עמוד ב * נזיר שנטמא במת צריך לקבל הזאה של מי אפר פרה אדומה ביום השלישי והשביעי ולגלח את שערו ביום השביעי ולהביא את קרבנותיו ביום השמיני, ואם גילח ביום השמיני נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון אם יקריב קרבנותיו ביום השמיני או התשיעי (ולא ידוע אם רבי טרפון חזר בו). * חבריו של רב נתן בר אושעיא סוברים שזב שטבל ועדיין לא העריב שמשו דינו כזב ממש ואסור לו להיכנס למחנה לויה. (ואביי חולק).
