דף ב עמוד א * כתבו הראשונים שלשון הגמרא במסכת נזיר "משונה" / "לישנא קלילא". * יש הסוברים שפירוש רש"י המודפס במסכת נזיר לא נכתב על ידי רש"י. * בישיבות הגאונים לא למדו מסכת נזיר. * בדפוס הראשון של הש"ס (דפוס שונצינו) לא הודפסה מסכת נזיר. * הגמרא מבארת מדוע מסכת נזיר מופיעה בסדר נשים. * כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. * הגמרא מבררת מדוע המשנה פתחה ב"כינויי נזירות" ומיד ביארה את דין "ידות נזירות". דף ב עמוד ב * המשנה מפרטת דוגמאות ל"ידות נזירות" לפני "כינויי נזירות" בגלל ש"ידות נזירות" נלמד מדרשה. * האומר "אהא" הרי זה נזיר - לדעת שמואל: דין זה הוא רק כאשר נזיר עובר לפניו, וכשאומר שבליבו היה לקבל עליו נזירות. * "זה אלי ואנוהו" - אנאה לפניו במצות, אעשה לפניו סוכה נאה לולב נאה ציצית נאה אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין נאים. * האומר "אהא נאה" הרי זה נזיר - לדעת שמואל: דין זה הוא כאשר אומר זאת בזמן שתופס בשערו.
דף ג עמוד א * "הריני כזה" הרי זה נזיר - לדעת שמואל מדובר בשהיה נזיר עובר לפניו. * "הריני מסלסל / הריני מכלכל" הרי זה נזיר - לדעת שמואל מדובר בשהיה אוחז בשערו. * "הרי עלי ציפורים - רבי מאיר אומר נזיר וחכמים אומרים אינו נזיר" - לדעת ריש לקיש: שורש המחלוקת הוא האם אדם המקבל על עצמו נדר בלשון מסוימת מסתמך על הדבר הסמוך לו בפסוק ("עד די 'שעריה' כנשרין רבה וטפרוהי כ'צפרין'"). דף ג עמוד ב * לדעת רבי יוחנן נחלקו רבי מאיר וחכמים האם חוששים שמא קיבל על עצמו דבר שמחמתו יכול להגיע לידי חיוב הקרבת ציפורים, והיינו נזירות (ובמקרה שהיה נזיר טהור עובר לפניו). * האומר "ימין/שמאל שלא אוכל ככר זו" - הרי זו שבועה. * המקבל על עצמו רק אחד מאיסורי נזיר - לדעת חכמים (וכך דעת המשנה): חלים עליו כל דיני נזירות, ורבי שמעון חולק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף ד עמוד א * האומר 'שבועה שאשתה יין' וחזר ואמר 'הריני נזיר' - חלה נזירות על השבועה ונאסר אף ביין שנשבע לשתותו. * כהן שנכנס למקדש לעבודה - נחלקו התנאים האם אסור רק ביין או גם בשאר משקים המשכרים. * לדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור (ולכן האוכל נבילה ביום הכפורים פטור). * לדעת רבי שמעון: "כל שהו - למכות, לא אמרו כזית אלא לענין קרבן". * 'נזיר עולם' (בניגוד ל'נזיר שמשון') - הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלוש בהמות, ואם נטמא מביא קורבן טומאה. דף ד עמוד ב * לדעת רבי יהודה (וכך דעת המשנה בעמוד א): ל'נזיר שמשון' מותר ליטמא למתים, ולדעת רבי שמעון: האומר 'הריני נזיר שמשון' לא חלה עליו כלל נזירות. * האומר "הרי עלי ככר זו כבכור" - רבי יעקב אוסר, ורבי יוסי מתיר. * לדעת רבי: מי שנולד לו בכור בתוך עדרו מצוה עליו להקדישו (אף שכבר קדוש הוא מהרחם). * שמעון הצדיק שיבח נזיר מהדרום שקיבל נזירות בגלל שיצרו תקף אותו כאשר ראה בבואה שלו במעיין ולכן נשבע שיגלח את שערו לשמים. * למסקנת הגמרא המקור לכך ששמשון נטמא למתים הוא ממסורת. * הגמרא מבררת את המקור לכך שאם הכביד שערו של נזיר עולם מותר לו להקל שערו בתער.
דף ה עמוד א * נחלקו התנאים כל כמה זמן התגלח אבשלום (שהיה נזיר עולם): כל שנים עשר חודש, כל שלושים יום, כל ערב שבת (והגמרא מביאה את המקור לכל דעה). * בשנה העשירית בה שפט שמואל את ישראל, עם ישראל ביקש ממנו למנות להם מלך. * סתם נזירות ל' יום - והמקור לכך לדעת רב מתנא: מהגימטריה של המילה "(קדוש) יהיה", ולדעת בר פדא: מכך שהמילים 'נזיר' נזרו' אמורים 29 פעם בפרשת נזיר. דף ה עמוד ב * הגמרא מקשה ממשניות ודנה באריכות (במשך דף וחצי) במחלוקת רב מתנא ובר פדא. * לדעת רב מתנא: 'מקצת היום ככולו'. * רש"י מבאר שבר פדא ורב מתנא נחלקו במקרים הבאים: (1) אם נטמא ביום שלושים (לבר פדא אינו סותר את נזרו). (2) אם אמר הריני נזיר עשרים ותשעה ימים (לבר פדא מגלח לכתחילה ביום שלושים, ולרב מתנא הולך ומשלים כל שלושים).
דף ו עמוד א * הגמרא מקשה בעמוד זה שלוש קושיות ממשניות על בר פדא ומתרצת (הקושיה הראשונה מתחילה בעמוד הקודם, ואת הקושיה השלישית מתרצים בעמוד הבא). * מתברר חידוש נוסף בדעת רב מתנא: הוא סובר שאומרים 'מקצת היום ככולו' גם לשתי נזירויות (שיום שלושים עולה לסיום הנזירות הקודמת ולתחילת הנזירות הבאה, במי שקיבל על עצמו שתי נזירויות). דף ו עמוד ב * לדעת רבי אליעזר: מי שאמר "הריני נזיר מאה יום" ונטמא ביום המאה אינו סותר אלא שלושים יום - בגמרא מבואר שרבי אליעזר סובר שלא אומרים 'מקצת היום ככולו' (וכך שיטת בר פדא) אך יש לימוד מפסוק שמי שנטמא ביום שנשלמה נזירותו צריך לחזור ולמנות רק שלושים ימי נזירות נוספים. * מובאת מחלוקת תנאים למקור למשך ימי סתם נזירות - לדעת רבי יאשיה: מהפסוק "קדוש יהיה גדל פרע", לדעת רבי יונתן: מהפסוק "עד מלאת הימים".
דף ז עמוד א * "חודשים מחשבין לשנים ולא ימים לשנים" (לפי תוס' הכוונה היא שמשלימים את השנה בהוספת חודשים [אדר ב'] ולא בהוספת ימים). * אמר "הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם" - הרי הוא נזיר שלושים יום, כי כוונתו היתה שהנזירות קשה עליו כאילו נדר שתחול מכאן ועד סוף העולם. * "הריני נזיר ויום אחד / הריני נזיר ושעה אחת / הריני נזיר אחת ומחצה" - במשנה מובא, שהאומר אחת מלשונות אלו, הרי הוא כמי שקיבל עליו שתי נזירויות, ובגמרא מבואר מדוע המשנה נקטה שלוש דוגמאות. דף ז עמוד ב * האומר "הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת" - נזיר שלושים ואחד יום, שאין נזירות לשעות. * האומר "הריני נזיר שלושים יום ויום אחד" - הרי הוא כמי שקיבל עליו שתי נזירויות, מכיון שהוסיף לומר תיבת "יום" מיותרת הרי שכוונתו היתה לקבל עוד נזירות. (כך דעת רב וכשיטת רבי עקיבא).
דף ח עמוד א * במשנה מובא שהאומר "הריני נזיר מלא הקופה" ואמר "סתם נזרתי", רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו - ונחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם משנה זו "במחלוקת שנויה" או שהיא לדעת כולם. * רבי שמעון סובר שספק נזירות להחמיר, ורבי יהודה חולק עליו. דף ח עמוד ב * רבי סובר שהאומר 'הריני נזיר', אף אם הזכיר 'מנין' ("הריני נזיר כמנין ימות החמה") כוונתו לנזירות אחת ארוכה, אך רבי יהודה סובר שכשהזכיר 'מנין' מונה נזירויות נפרדות. * מובאת ברייתא המחדשת שאפשר לקבל נזירות בכל לשון (ע"פ פירוש רש"י). * בית נטמא בנגעים רק כשיש לו ארבע קירות.
דף ט עמוד א * במשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מובא כי האומר "הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה" - לדעת ב"ש: נזיר, לדעת ב"ה: אינו נזיר, לדעת ב"ש לפי רבי יהודה: כוונתו היתה לנדר ולאסור על עצמו גרוגרות ודבילה. * בגמרא מבואר למסקנה, שהטעם לשיטת ב"ש זה שהם סוברים כרבי מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וסוברים שאין 'שאלה' בנזירות, והטעם לשיטת ב"ה זה מכיוון שלא הזיר כשאר הנוזרים שאין נוזרים אלא מן היין. דף ט עמוד ב * בגמרא מובאות שתי לישנות של ברייתות ובהם דעת רבי נתן המעמיד את מחלוקת ב"ש וב"ה באופנים אחרים מאשר המובא במשנה. * במשנה במנחות נאמר "האומר הרי עלי מנחה להביא מן השעורים יביא מן החיטים" - לדעת חזקיה: משנה זו היא רק כדעת ב"ש שבמשנתנו, ולדעת רבי יוחנן: משנה זו היא אף כדעת ב"ה, ולדעת חזקיה לאחר שחזר בו: משנה זו היא כדעת ב"ש לפי רבי יהודה שבמשנתנו (לפי ביאור רש"י). * האומר "הרי עלי מנחה להביא מן העדשים" - לדעת חזקיה לא יביא כלום, ורבי יוחנן מקשה על דעתו.
דף י עמוד א * נחלקו התנאים מה יהיה הדין במקרה המובא במשנה ("אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני אומר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני") - לדעת ב"ש: נזיר, לדעת ב"ה: אינו נזיר, לדעת ב"ש לפי רבי יהודה: כוונתו היתה לנדר (ולא לנזירות). * לפי רמי בר חמא: יסוד המחלוקת במשנה זו זהה למחלוקת במשנה הקודמת, והגמרא מבארת מדוע יש צורך בכפילות. דף י עמוד ב * הדף כולו עוסק בבירור המקרה המובא במשנה - בעמוד הקודם מובא הסברו של רמי בר חמא (עליו מקשה רבא), והסברו הראשון של רבא (עליו מקשה הגמרא), והסברו השני של רבא (המתחיל בעמוד א ומסתיים בעמוד ב, ואף עליו מקשה הגמרא), ובעמוד זה מובא ההסבר האחרון שנשאר למסקנה.
דף יא עמוד א * מזגו לו לאדם את הכוס (של יין) ואמר "הריני נזיר ממנו" - הרי זה נזיר, ואם שיכור הוא ואמר "הריני נזיר ממנו" - אינו נזיר. * האומר "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין/מיטמא למתים" - לדעת ת"ק הרי זה נזיר ואסור בכולן, ונחלקו האמוראים אם רבי שמעון חולק על כך או לא (בגלל שזה כמתנה על מה שכתוב בתורה). דף יא עמוד ב * בגמרא (מסוף עמוד א) מובאות שלוש אפשרויות לביאור המחלוקת השלישית של ת"ק ורבי שמעון שבמשנה. * "ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין" - נחלקו האמוראים אם נדרים אלו צריכים 'שאלה' לחכם או לא. * האומר "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" - למסקנת הגמרא כוונתו היתה לקבל על עצמו רק חצי דיבורו של הראשון (החצי הראשון) ולא כל דבריו.
דף יב עמוד א * האומר לשלוחו "צא וקדש לי אשה (איזו שתרצה)" ומת השליח ולא ידוע את מי קידש עבורו - אסור בכל הנשים שבעולם, כי 'חזקה שליח עושה שליחותו' ולכן ודאי שקידש לו אשה, ובכל אשה יש לחשוש שהיא קרובת האשה שנתקדשה לו ואסורה עליו. * המשלח הנ"ל לא נאסר באשה שאין לה קרובות משפחה, ולא נאסר אפילו במקרה שהיתה לה אחות נשואה בשעה ששלח את השליח ונתגרשה לאחר ששלח את השליח. דף יב עמוד ב * אין אדם יכול למנות שליח בדבר שהוא (המשלח) לא יכול לעשותו כעת. * נחלקו התנאים אם אדם יכול להפר נדרי אשתו ע"י שליח. * האומר 'חצי קרבנות נזיר עלי' - עליו להביא חצי מקרבנות הנזיר, האומר 'קרבנות חצי נזיר עלי' - עליו להביא את כל הקרבנות של הנזיר, האומר 'הרי עלי לגלח חצי נזיר' - נחלקו רבי מאיר וחכמים מה דינו (הכל או חצי).
דף יג עמוד א * האומר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן" ונולד לו בת או טומטום או אנדרוגינוס - אינו נזיר (ואין אומרים שכוונתו היתה "לכשאבנה"). * ולד שנחשב בין האנשים הוא דוקא בן (ולא בת), אך האומר "הריני נזיר כשיהיה לי ולד" הרי הוא נזיר אף כאשר נולדה לו בת או טומטום או אנדרוגינוס. * לדעת רבי יהודה ספק נזירות להקל ורבי שמעון חולק. * הגמרא מביאה כמה ספיקות בענין ניסוחים שונים של קבלת נזירות. דף יג עמוד ב * המשנה מפרטת את הדין לגבי מי שמקבל על עצמו נזירות וכן מקבל על עצמו נזירות כשיוולד לו בן (ותלוי הדבר מה מקבל על עצמו ראשונה). * רבא מסתפק (באופנים שונים, עד אמצע העמוד הבא) מה יהיה הדין של מי שמקבל על עצמו שתי נזירויות שזמן תחילתן ומשכן שונה ופוגעין זה בזה.
