דף י עמוד א * נחלקו התנאים מה יהיה הדין במקרה המובא במשנה ("אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני אומר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתח אני") - לדעת ב"ש: נזיר, לדעת ב"ה: אינו נזיר, לדעת ב"ש לפי רבי יהודה: כוונתו היתה לנדר (ולא לנזירות). * לפי רמי בר חמא: יסוד המחלוקת במשנה זו זהה למחלוקת במשנה הקודמת, והגמרא מבארת מדוע יש צורך בכפילות. דף י עמוד ב * הדף כולו עוסק בבירור המקרה המובא במשנה - בעמוד הקודם מובא הסברו של רמי בר חמא (עליו מקשה רבא), והסברו הראשון של רבא (עליו מקשה הגמרא), והסברו השני של רבא (המתחיל בעמוד א ומסתיים בעמוד ב, ואף עליו מקשה הגמרא), ובעמוד זה מובא ההסבר האחרון שנשאר למסקנה.
דף יא עמוד א * מזגו לו לאדם את הכוס (של יין) ואמר "הריני נזיר ממנו" - הרי זה נזיר, ואם שיכור הוא ואמר "הריני נזיר ממנו" - אינו נזיר. * האומר "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין/מיטמא למתים" - לדעת ת"ק הרי זה נזיר ואסור בכולן, ונחלקו האמוראים אם רבי שמעון חולק על כך או לא (בגלל שזה כמתנה על מה שכתוב בתורה). דף יא עמוד ב * בגמרא (מסוף עמוד א) מובאות שלוש אפשרויות לביאור המחלוקת השלישית של ת"ק ורבי שמעון שבמשנה. * "ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין" - נחלקו האמוראים אם נדרים אלו צריכים 'שאלה' לחכם או לא. * האומר "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" - למסקנת הגמרא כוונתו היתה לקבל על עצמו רק חצי דיבורו של הראשון (החצי הראשון) ולא כל דבריו.
דף יב עמוד א * האומר לשלוחו "צא וקדש לי אשה (איזו שתרצה)" ומת השליח ולא ידוע את מי קידש עבורו - אסור בכל הנשים שבעולם, כי 'חזקה שליח עושה שליחותו' ולכן ודאי שקידש לו אשה, ובכל אשה יש לחשוש שהיא קרובת האשה שנתקדשה לו ואסורה עליו. * המשלח הנ"ל לא נאסר באשה שאין לה קרובות משפחה, ולא נאסר אפילו במקרה שהיתה לה אחות נשואה בשעה ששלח את השליח ונתגרשה לאחר ששלח את השליח. דף יב עמוד ב * אין אדם יכול למנות שליח בדבר שהוא (המשלח) לא יכול לעשותו כעת. * נחלקו התנאים אם אדם יכול להפר נדרי אשתו ע"י שליח. * האומר 'חצי קרבנות נזיר עלי' - עליו להביא חצי מקרבנות הנזיר, האומר 'קרבנות חצי נזיר עלי' - עליו להביא את כל הקרבנות של הנזיר, האומר 'הרי עלי לגלח חצי נזיר' - נחלקו רבי מאיר וחכמים מה דינו (הכל או חצי).
דף יג עמוד א * האומר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן" ונולד לו בת או טומטום או אנדרוגינוס - אינו נזיר (ואין אומרים שכוונתו היתה "לכשאבנה"). * ולד שנחשב בין האנשים הוא דוקא בן (ולא בת), אך האומר "הריני נזיר כשיהיה לי ולד" הרי הוא נזיר אף כאשר נולדה לו בת או טומטום או אנדרוגינוס. * לדעת רבי יהודה ספק נזירות להקל ורבי שמעון חולק. * הגמרא מביאה כמה ספיקות בענין ניסוחים שונים של קבלת נזירות. דף יג עמוד ב * המשנה מפרטת את הדין לגבי מי שמקבל על עצמו נזירות וכן מקבל על עצמו נזירות כשיוולד לו בן (ותלוי הדבר מה מקבל על עצמו ראשונה). * רבא מסתפק (באופנים שונים, עד אמצע העמוד הבא) מה יהיה הדין של מי שמקבל על עצמו שתי נזירויות שזמן תחילתן ומשכן שונה ופוגעין זה בזה.
דף יד עמוד א * האומר "הריני נזיר לאחר עשרים יום, ומעכשיו הריני נזיר מאה יום" - מונה מיד עשרים יום לנזירות הראשונה של 'מאה יום', ואח"כ מונה שלושים יום לנזירות של 'לאחר עשרים יום', ואח"כ מונה שמונים יום כדי להשלים את הנזירות של 'מאה יום'. * האומר "הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר" ונטמא בימי נזירות בנו - נחלקו האמוראים אם סותר גם את ימי הנזירות שלו שמנה כבר. דף יד עמוד ב * נזיר שנהיה מצורע באמצע נזירותו ונטמא בימי צרעתו - נחלקו האמוראים אם סותר את ימי הנזירות. * "נטמא ביום גידול שער" - נחלקו האמוראים אם סותר את ימי הנזירות. * נזיר שהביא קרבנותיו בסיום נזירותו ולאחר זריקת הדם נטמא - אין לו תקנה לגלח בטהרה אלא מגלח בטומאה (לדעת חכמים, לפי רב חסדא). * נזיר שסיים את ימי נזירותו ועדיין לא הביא קרבנות - לדעת רבי יוסי ברבי חנינא לוקה אם נטמא במזיד, אך לא לוקה אם גילח או שתה יין במזיד [הגמרא בעמוד הבא מקשה עליו מברייתא האומרת שלוקה בכל המקרים].
דף טו עמוד א * נזיר שסיים את ימי נזירותו ועדיין לא הביא קרבנות - מובא בברייתא שאסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים (וקשה מכך על רבי יוסי ברבי חנינא שבעמוד הקודם). * האומר "הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום" ונולד לו בן ביום השבעים - לדעת רב: יום זה עולה לו לכאן ולכאן (נחלקו הראשונים בביאור הענין), אך מהמשנה מוכח שלא כדעתו. (והגמרא מבררת עד סוף העמוד הבא כמו מי סובר רב). דף טו עמוד ב * לדעת אבא שאול: אם חל ערב הרגל ביום השביעי לאבילות - בטלה ממנו אבילות שלושים (ע"פ תוס'). * לדעת רבי אושעיא: רבי יוסי סובר שזב שרואה זיבה ביום השביעי לנקיים מטמא למפרע מדרבנן.
דף טז עמוד א * לשיטת רבי יוסי: אשה נהיית זבה גדולה - או כאשר שופעת דם שלושה ימים רצוף, או כאשר רואה דם שלושה ימים סמוך לשקיעת החמה. * במשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מובא כי: מי שנזר שתי נזירויות - מגלח את הראשונה ביום שלושים ואחד ואת השניה ביום שישים ואחד, ואם גילח את הראשונה ביום שלושים מגלח את השניה ביום שישים ואם גילח ביום חמישים ותשע יצא (שיום של שלושים עולה לו מן המנין). דף טז עמוד ב * לדעת רבי אליעזר: הדין שנזיר שנטמא סותר את הימים הקודמים ומביא קרבן טומאה מתקיים רק אם יהיו לו לפחות שני ימים לסתור (ות"ק חולק). * מי שנזר והוא בבית הקברות - לדעת רבי יוחנן: נזירות חלה עליו, ולדעת ריש לקיש: אין נזירות חלה עליו (בעמוד הבא מחלוקתם תבואר באופן אחר). * רבי יוחנן מקשה שלוש קושיות על ריש לקיש (ממשנה וברייתות), וריש לקיש תירץ את שתי הקושיות הראשונות. [הקושיה השלישית מובאת בעמוד הבא].
דף יז עמוד א * לדעת מר בר רב אשי: מי שנזר והוא בבית הקברות - הנזירות חלה מיד, אלא שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם לוקה על הטומאה (ונדחו בתיובתא דבריו של ריש לקיש הסובר שלא לוקה). * "נזיר והוא בבית הקברות" - רבא מסתפק האם לוקה מיד או רק לאחר ששהה זמן מה (והגמרא בעמוד ב סיימה ב"תיקו"). דף יז עמוד ב * מי שנזר והוא בבית הקברות - רב אשי מסתפק האם טעון גילוח שער ביום השביעי לטהרתו. * הגמרא מנסה שלוש פעמים (ממשנה ומשתי ברייתות) לפשוט את ספקו של רב אשי ולהוכיח שטעון גילוח שער ביום השביעי, אך דוחה נסיונות הוכחה אלו (ואילו הגמרא בעמוד הבא מוכיחה מברייתא שאינו טעון).
דף יח עמוד א * נזיר שנטהר מטומאתו - לדעת רבי: מתחיל למנות את ימי הנזירות ביום הבאת קרבנותיו (ביום השמיני לטהרתו), ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה: ביום תגלחתו (ביום השביעי לטהרתו). (והגמרא בסוף העמוד מבררת את טעמיהם). * נזיר שנטמא טומאות הרבה - אינו מביא אלא קרבן אחד (רב חסדא מעמיד דעה זו כדעת רבי יוסי ברבי יהודה). דף יח עמוד ב * הגמרא משתמשת במינוח "גופא" לפני ציטוט קטע שהובא בגמרא קודם לכן וכאשר באה הגמרא כעת לדון בו (רש"י). * נזיר טמא שנטהר - מתי מתחיל למנות את ימי נזירותו? - לדעת רבי אליעזר: מיד כשהגיע היום השמיני (ע"פ רש"י), לדעת חכמים: משעה שהקריב חטאתו ביום השמיני, לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: משעה שהקריב חטאתו ואשמו ביום השמיני. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף יט עמוד א * אשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח"כ הפר לה בעלה - מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף (לדעת רבי ישמעאל). * "ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה". דף יט עמוד ב * הגמרא נשארה בתיובתא (מברייתא) על עולא (שאמר ששיטת ר"א [שסובר שנזיר שנטמא סותר את הימים הקודמים ומביא קרבן טומאה מתקיים רק אם יהיו לו לפחות שני ימים לסתור] נאמרה רק בטמא שנזר, אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד סותר). * מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו בחו"ל ואח"כ בא לארץ - ב"ש סוברים שעליו להיות כעת נזיר למשך שלושים יום, וב"ה סוברים שעליו להתחיל את כל נזירותו מההתחלה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת).
דף כ עמוד א * הגמרא מבררת מה היה במעשה של הילני המלכה. * מי שכת עדים אחת העידה עליו שקיבל על עצמו שתי נזירויות וכת שניה העידה שקיבל חמש נזירויות: ב"ש סוברים שנחלקה העדות ולכן איננו נזיר כלל, וב"ה סוברים שצריך להיות נזיר פעמיים (כי "יש בכלל חמש שתים"). * לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא (בניגוד למשנה): מחלוקת ב"ש וב"ה היא דוקא כאשר מדובר על כת עדים אחת ונחלקו העדים כמה נזירויות קיבל על עצמו. דף כ עמוד ב * לדעת "מערבא" החולקים על רב: אין הכחשה במונה (אם העדים מונים את מספר הנזירויות שהוא קיבל, אחד אומר "אחת שתים" ואחד אומר "שלש ארבע חמש" - יהא נזיר שתים). * במשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מובא כי במקרה שאמר אחד "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" ושמע חבר נוסף ואמר "ואני" - כולם נזירים, ובגמרא מובא שלדעת ריש לקיש דין זה אמור רק אם התפיסו כולן בתוך כדי דבור של ראשון (כדי שאומר שלום תלמיד לרב).
דף כא עמוד א * מי שאמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" ושמע חבר נוסף ואמר "ואני" - הגמרא מסתפקת אם כל אחד מתפיס בזה שלפניו או שכולם מתפיסים את נזירותם בראשון. * לאחר שלושה נסיונות הוכחה מהמשנה לפשוט את ספק הגמרא, הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה במפורש שכל אחד מתפיס בזה שלפניו. דף כא עמוד ב * אם קיבל נזירות על אבר אחד מגופו ואותו אבר הוא דבר שהנשמה תלויה בו - הרי זה נזיר. * בעל המיפר את נדרי אשתו - הגמרא מסתפקת האם הוא עוקר את הנדר מעיקרו או רק מכאן ולהבא (ומביאה בעמוד הזה שלושה נסיונות לענות על הספק ממשניות בפרקנו ודוחה אותם).
