דף עה עמוד א * אדם לא יכול לקיים כעת את הנדרים שתידור אשתו בעתיד. * לדעת רבי אליעזר: אדם יכול להפר כעת את הנדרים שתידור אשתו בעתיד, וחכמים חולקים. * הגמרא מתלבטת האם לדעת רבי אליעזר במקרה הנ"ל הנדרים חלים ובטלים מיד או שאינם חלים כלל. דף עה עמוד ב * הגמרא מנסה (בעמוד זה) להביא שלוש הוכחות לכך שרבי אליעזר סובר במקרה הנ"ל שהנדרים לא חלים כלל, אך דוחה את הנסיונות הללו. * מקוה - מעלה את הטמאים מטומאתם אך אין מציל על הטהורים הטובלים בו כעת מליטמא בעתיד.
דף עו עמוד א * למסקנת הגמרא: במקרה שהבעל מפר כעת את הנדרים שתידור אשתו בעתיד - לדעת רבי אליעזר הנדרים אינם חלים כלל. * זרעים טמאים - כיוון שזרעם בקרקע, טהורים. * זרעים המחוברים לקרקע - לא מקבלים טומאה (שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע). * הגמרא מבררת מדוע חכמים חולקים על רבי אליעזר וסוברים שאדם לא יכול להפר כעת את הנדרים שתידור אשתו בעתיד. * אדם לא יכול למכור את בתו לאמה כאשר היא נערה. * אמה העבריה יוצאת לחירות כאשר היא מגיעה לגיל של 'נערה'. דף עו עמוד ב * הפרת נדרים (שהאב מפר לבתו והבעל לאשתו, ביום שומעם את הנדר) - לדעת המשנה ולדעת ת"ק בברייתא [וכך פסקו האמוראים]: כל היום, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון בברייתא: מעת לעת. (והגמרא מבארת את טעמיהם). * מסופר על אמוראים שסברו ש"פותחים בחרטה", ולכן לא היו צריכים עיון למצוא 'פתח' (ע"פ הר"ן).
דף עז עמוד א * למסקנת הגמרא: נחלקו תנאים אם מפירין נדרים בשבת רק לצורך השבת או אפילו שלא לצורך השבת (ומחלוקת זו תלויה במחלוקת התנאים אם הפרת נדרים היא כל היום או מעת לעת). * נשאלים בשבת לנדרים שהם לצורך השבת, אפילו בנדרים שהיה להם פנאי מבעוד יום להישאל עליהם. * נשאלים בשבת על נדרים אפילו בשלושה הדיוטות (והדבר לא נראה כ"דין"). דף עז עמוד ב * רב נחמן פסק שנשאלים לנדרים: עומד, דיין יחידי, בלילה, בקרובים, ובשבת ואפילו היה להן פנאי מבעוד יום. (אך רבן גמליאל סובר שצריך לשבת, כי לדעתו "פותחים בחרטה" ולכן צריך לשבת ולעיין בדבר). * כל הנודר - אע"פ שהוא מקיימו, נקרא חוטא. * המפר נדרי אשתו - לדעת בית שמאי: בשבת מבטל בליבו, בחול מוציא בשפתיו, לדעת בית הלל: אחד זה ואחד זה מבטל בליבו ואין צריך להוציא בשפתיו.
דף עח עמוד א * חכם מתיר נדרים - ואין בעל מתיר, בעל מפר נדרים - ואין חכם מפר. * שלושה הדיוטות כשרים להתרת נדרים, וכן יחיד מומחה כשר להתרת נדרים. * לדעת בית שמאי: אין שאלה בהקדש (=הקדש בטעות חל). * 'שחוטי חוץ' - חייבים על שחיטה אך לא על מליקה. דף עח עמוד ב * מועדי ה' - צריכים קידוש בית דין (שיקדשו בית הדין את ראש החודש, ועל פיו יקבע זמן המועדות), אך שבת בראשית - לא צריכה קידוש בית דין (אלא חלה וקדושה מאליה). * לדעת רבי חנינא: אב/בעל ששמע את נדר בתו/אשתו ושתק כדי להקניט אותה (שתסבור שבדעתו לקיים את הנדר אבל באמת דעתו להפר לה לאחר מכן) - מפר אפילו מכאן ועד עשרה ימים.
דף עט עמוד א * לאחר שקיים את הנדר אינו יכול להפר את הנדר, וכן לאחר שהפר את הנדר אנו יכול להקים את הנדר. * נשאלין על ההקם (שאם הקים את הנדר של בתו/אשתו, יכול לישאל עליו באותו יום ששמע על כך ואח"כ יכול להפר את הנדר), ואין נשאלין על ההפר (שאם הפר, שוב אינו יכול לישאל לבטל אותה ההפרה). * חמישה אמוראים (מאמצע העמוד הקודם) הקשו (כל אחד ממקור אחר) על דעת רבי חנינא (הסובר שאב/בעל ששמע את נדר בתו/אשתו ושתק כדי להקניט אותה, מפר אפילו מכאן ועד עשרה ימים), ושלוש הקושיות האחרונות נשארו בתיובתא. * החלק הראשון של פרק אחד עשר, המתחיל בסוף עמוד זה, מבאר אלו נדרים שנדרה אשה יכול בעלה להפר משום שיש בהם עינוי נפש, ואלו משום דברים שבינו לבינה. דף עט עמוד ב * נדרים שהבעל מפר לאשתו: נדרי עינוי נפש, ונדרים שבינו לבינה. * נדרי עינוי נפש - הבעל מפר בין לעצמו ובין לאחרים (ולכן אם גירשה ונשאה אחר, אין הנדר חוזר וחל), נדרים שאין בהם עינוי נפש (אלא שהם דברים שנוגעים בינו לבינה) - לעצמו מפר, לאחרים אינו מפר (ואם גירשה ונשאה אחר, בטלה הפרתו).
דף פ עמוד א * במשנה בתחילת הפרק הובאה דוגמא לדעת חכמים לדברים שיש בהן עינוי נפש: אם ארחץ ואם לא ארחץ, אך רבי יוסי חולק וסובר שאין אלו נדרי עינוי נפש. * בעמוד הקודם מובא ניסיון ראשון (שנדחה) לבאר את מקרה המחלוקת הנ"ל, ובעמוד זה מובאים שני ניסיונות (שנדחו), ובעמוד הבא מובא ניסיון רביעי שנשאר למסקנה. דף פ עמוד ב * הגמרא מקשה על שיטת חכמים (שבמשנה בתחילת הפרק) הסוברים שבמניעת רחיצה יש עינוי נפש, ומתרצת. * ביום כיפור אסורים בעשיית מלאכה ובחמישה עינויים, אך אין ענוש כרת אלא באוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. * הגמרא מקשה על שיטת רבי יוסי (שבמשנה בתחילת הפרק) הסובר שבמניעת רחיצה אין עינוי נפש, ומתרצת (בעמוד הבא). * חייהן וחיי אחרים - חייהן קודמין לחיי אחרים (ולכן אם יש מעיין בעיר שיוצא וממשיך לעיר אחרת, רשאים הראשונים לעכב את המים לצורכם אף אם לא יישאר מים לאחרים).
דף פא עמוד א * שלחו מארץ ישראל: (1) הזהרו בתכבוסת וברחיצה, (2) הזהרו ללמוד תורה בחבורה, (3) הזהרו בבני עניים, שמהן תצא תורה. * מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? - לדעת רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם, לדעת רבינא: שאין מברכין בתורה תחלה. (ובגמרא מובאות שלוש תשובות נוספות לשאלה זו). * במקרים המובאים במשנה בתחילת הפרק (שרבי יוסי סובר שהם אינם נדרי עינוי נפש) - נחלקו האמוראים האם לדעת רבי יוסי יכול להפר נדרים אלו משום דברים שבינו לבינה. דף פא עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא הסוברת (כדעת רב אדא בר אהבה) שבמקרה הנ"ל לדעת רבי יוסי יכול להפר נדרים אלו משום דברים שבינו לבינה. * חכם לא מתיר נדרי עצמו (אלא עליו ללכת לחכם אחר שיתיר לו). * אין מאכילים את האדם דבר האסור לו. * דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור - אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן ממנהג זה.
דף פב עמוד א * לדעת רבי יוסי: מניעת תשמיש אין בה עינוי נפש, אלא רק דברים שבינו לבינה. (והגמרא מסתפקת בדעת חכמים). * לדעת רב הונא: כל המשניות בפרק שלנו הם דעת רבי יוסי. (והגמרא מביאה לכך הוכחה). * לדעת לוי: כל הנדרים בעל מפר לאשתו, חוץ מן הנודרת "הנאתי על פלוני" שאינו יכול להפר. דף פב עמוד ב * "נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה" (שאם לא תאכל האחת, תהא רעבה ויש עינוי, ואם תאכל האחת תהא שבעה ושוב אין צריכה לשנייה ואין בה בשנייה משום עינוי - הביאור המיוחס לרש"י בפירושו הראשון) - נחלקו האמוראים אם באותה הפרה שהפר למתענה עלתה הפרה גם לאותה שאינה מתענה ומותרת בשתיהן הואיל ונדרה ביחד.
דף פג עמוד א * הגמרא מקשה שתי קושיות על הדעה הסוברת ש"מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה", ומתרצת את הקושיות (קושיה אחת מתחילה בעמוד הקודם ומסתיימת בתחילת עמוד זה, והקושיה השניה מתחילה בסוף עמוד זה ומסתיימת בעמוד הבא). * אין נזירות לחצאין, ואין קורבן לחצאין (לחצי נזירות). דף פג עמוד ב * "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" - מבאר רבי מאיר, שהכוונה היא שעל החי לתת אל לבו, שמי שרגיל בחייו להספיד אחרים ולבכות על אחרים ולהתעסק בקבורתם של אחרים, כך ינהגו עמו לאחר מיתתו. * האומרת "קונם יהא עלי כל מה שאהנה מן הבריות" - בעלה לא יכול להפר לה את נדרה, כי אין בנדרה עינוי נפש (ובגמרא מובאות שלוש דעות לבאר את הטעם לדין זה).
דף פד עמוד א * רבא (הסובר ש"בעל בכלל בריות הוא") הקשה לרב נחמן (הסובר ש"בעל לאו בכלל בריות הוא") ממשנה (להלן דף צ עמוד ב), ורב נחמן תירץ את הקושיה. * אשה שנדרה ואמרה "קונם שאני נהנית לבריות" - יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, ולדעת המשנה (בעמוד הקודם) לא יכולה ליהנות במעשר עני, ולדעת הברייתא יכולה. דף פד עמוד ב * רב יוסף ביאר (בסוף עמוד א) שהמשנה (שבדף הקודם) סוברת כחכמים והברייתא כרבי אליעזר, אך אביי דחה ביאור זה, ורבא ביאר שהמשנה והברייתא עוסקות במקרים שונים (במשנה מדובר במעשר עני המתחלק בתוך הבית ובברייתא מדובר על מעשר עני המתחלק בתוך הגרנות). * הגמרא מקשה שיש סתירה במשנה (שבדף הקודם) בין הרישא לסיפא, ומביאה שני תירוצים (תירוץ רב הושעיא בעמוד זה ותירוץ רבא בעמוד הבא). * הגונב פירות טבל של חברו ואכלו - נחלקו תנאים אם צריך לשלם לו את כל דמי הטבל או רק את דמי החולין שבו.
דף פה עמוד א * אשה שאסרה את ההנאה ממעשה ידיה על קרוביה או על קרובי בעלה - אין בעלה יכול להפר נדר זה, שהרי אין לה בנדר זה עינוי נפש או משום דברים שבינו לבינה. * שמואל פסק שהלכה כרבי יוחנן בן נורי (שאשה שאסרה את מעשה ידיה על בעלה - יפר, שמא יגרשנה ותהיה אסורה עליו), ולא כדעת ת"ק (הסובר שאינו צריך להפר), ולא כדעת רבי עקיבא (הסובר שיפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו). דף פה עמוד ב * שמואל פסק שהלכה כרבי יוחנן הסנדלר (שהמקדיש מעשה ידי אשתו, המותר חולין), ולא כדעת רבי מאיר (הסובר שהמותר הקדש). * הגמרא הקשתה שיש לכאורה סתירה בין שני הפסקים הנ"ל של שמואל, והביאה ארבעה תירוצים (הצעה לתירוץ ושלושה תירוצים של אמוראים) לקושיה זו (כאשר רק התירוץ האחרון [המובא בדף הבא] לא נדחה).
דף פו עמוד א * האומר לחברו: "שדה זו שאני מוכר לך לכשאשוב ואקחנה ממך הרי היא מקודשת" - הקדשו יחול. * האומר לחברו: "שדה זו שמכרתי לך לכשאשוב ואקחנה ממך הרי היא מקודשת" - הקדשו לא יחול. * האומר לחברו: "שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך הרי היא מקודשת" - הקדשו יחול. * האומר לחברו: "שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך הרי היא מקודשת" - הקדשו יחול. דף פו עמוד ב * הקדש חמץ ושחרור - מפקיעין מידי שיעבוד. * המשנה עוסקת בשלושה אופנים של הפרה בטעות (שהפרתו לא חלה) - טעה בזהות הנודר (נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו ולהיפך), טעה בסוג הנדר (נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן ולהיפך), טעה בתוכן הנדר (נדרה מתאנים וסבור שנדרה מן הענבים ולהיפך).
