דף נב עמוד א * הנודר מן הבשר - מותר ברוטב ובקיפה, ורבי יהודה אוסר. * הנודר מדבר מסוים ונתערב באחר - אם יש בו בנותן טעם אסור. * הנודר מן היין - מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, אמר "קונם יין זה שאני טועם" ונפל לתבשיל - אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. דף נב עמוד ב * לדעת חכמים: הנודר מן ה'חלב' מותר ב'קום' (מים היוצאים מן החלב) כי במקומם לא קראו ל'קום' 'חלב', אך רבי יוסי חולק, כי במקומו קראו ל'קום' 'קומא דחלבא'. * הנודר מן הענבים - מותר ביין, מן הזיתים - מותר בשמן. * אמר "קונם זיתים וענבים אלו עלי" - אסור בהם ובמשקה היוצא מהם (למסקנת הגמרא). * אמר "קונם זיתים וענבים שאיני טועם" - הגמרא מתלבטת אם אסור במשקה היוצא מהם.
דף נג עמוד א * לדעת רבי שמעון בן אלעזר: כל שדרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול - נדר בו אסור אף ביוצא ממנו, נדר מיוצא ממנו אסור אף בו. * למסקנת הגמרא: כל שאין דרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול - לדעת ת"ק: אסור בו ומותר ביוצא ממנו, לדעת רבי יהודה בן בתירא: אסור גם ביוצא ממנו, ולדעת חכמים: אסור רק ביוצא ממנו. * המשנה מפרטת (וביתר הרחבה הברייתא) מה דין הנודר: מן היין / מן השמן / מן הדבש / מן החומץ / מן הכרישין / מן הירק. דף נג עמוד ב * יש מחלוקת תנאים אם מותר להביא לארץ ירק מחו"ל (מחשש שמא יש בהן מעפר חו"ל וטמא משום ספק מת), ולכן הנודר בשנת השמיטה שלא ליהנות מן הירק ישנה מחלוקת אם מותר בירקות גינה. * המשנה מפרטת מה דין הנודר: מן הכרוב / מן האיספרגוס / מן הגריסין / מן המקפה / מן השום / מן העדשים / מן האשישים. * בברייתא מפורט מה דין האומר: חטה שאני טועם / חטים שאני טועם / חטה חטין שאני טועם.
דף נד עמוד א * במשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, נאמר: "הנודר מן הירק מותר בדלועין ורבי עקיבא אוסר" - שורש המחלוקת שלהם הוא מה הדין כאשר השליח צריך לחזור ולהימלך במשלח אם להביאו, האם זה נחשב בכלל המין שאמר לו המשלח. * רבי עקיבא מודה שבמקרה הנ"ל אינו לוקה. * בדיני מעילה: השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - שליח מעל. דף נד עמוד ב * הנודר מן הבשר - יש מחלוקת תנאים אם מותר בראש וברגליים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות. * הגמרא מבררת מי הוא התנא שחולק על רבי עקיבא במשנה, ומסיקה שזה רבן שמעון בן גמליאל. * הקיז דם - לא יאכל: חלב, גבינה, ביצים, שחליים, עופות, בשר מליח. * אכילת דגים מרפאת את העיניים בסוף החולי של העיניים, אך בתחילת החולי של העיניים היא מזיקה לעיניים.
דף נה עמוד א * רבי מאיר וחכמים נחלקו במה אסור מי שנדר מן הדגן, אך לדעת כולם מי שנדר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת מיני דגן. * "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה..." - כיוון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו, ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו. דף נה עמוד ב * בברייתא מבואר דין הנודר: מפירות השנה / מגידולי שנה / מפירות הארץ / גידולי קרקע עלי. * כמהין ופטריות - גדלים מלחלוחית הארץ, ולכן לעניין נדרים נחשבים בכלל גידולי קרקע, אך יונקים מהאוויר ולא מהארץ, ולכן אין מברכים עליהם בורא פרי האדמה. * במשנה ובברייתא מבואר דין הנודר: מן הכסות / קונם צמר עולה עלי / הפשתן עולה עלי.
דף נו עמוד א * הנודר מן הבית - לדעת רבי מאיר: מותר בעלייה, וחכמים חולקים. * בברייתא מובא שנגע צרעת שנראה בעלייה הבית טמא, ונחלקו האמוראים אם זה רק כדעת רבי מאיר או אף כדעת חכמים. * הנודר מן המיטה - לדעת רבי מאיר: מותר בדרגש, וחכמים חולקים. * עולא מבאר ש'דרגש' זה מיטה שעורכים אותה למזל ואין שום אדם ישן עליה ('ערסא דגדא'), והגמרא מקשה על דבריו. דף נו עמוד ב * רב תחליפא בר מערבא מבאר ש'דרגש' זה מיטה שהמצע שלה עשוי מעור ('ערסא דצלא'). * הנודר מן העיר מותר לו להיכנס לתחומה של עיר ואסור לו להיכנס לעיבורה של עיר (והגמרא לומדת זאת מפסוקים), אבל הנודר מן הבית אסור לו להיכנס מן האגף ולפנים.
דף נז עמוד א * המשנה (המתחילה בתחילת העמוד ומסתיימת בתחילת העמוד הבא) ממשיכה בביאור משמעות של כמה מלשונות הנדרים. * האומר: קונם פירות האלו עלי / קונם הן על פי / קונם הן לפי - אסור בחילופיהן ובגידוליהן, אך אם אמר: שאני אוכל ושאני טועם - מותר בחילופיהן ובגידוליהן (אם מדובר בדבר שזרעו כלה). דף נז עמוד ב * בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו - הגמרא מתלבטת אם אותם גידולי היתר מבטלים את האיסור או לא. * בנוגע להתלבטות זו - רבי יצחק נפחא פשט להיתר (בהסתמך על מקור אחד), רבי ירמיה/רבי זריקא פשט לאיסור (בהסתמך על שני מקורות), רבי אמי בתחילה לא ידע אך לבסוף ניסה למצוא מקור נוסף להיתר.
דף נח עמוד א * הגמרא (רבי אמי) מנסה בעמוד זה להביא שתי הוכחות לפשוט את התלבטות הגמרא מהעמוד הקודם (בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו, אותן גידולי היתר מבטלים את האיסור או לא?) - ודוחה את שתי ההוכחות. * כל דבר שיש לו מתירין (כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש) לא נתנו בו חכמים שיעור לביטולו בתערובת ותערובת שלו אפילו באלף לא מתבטלת, וכל דבר שאין לו מתירין (כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם) נתנו בו חכמים שיעור לביטולו בתערובת (במאה או במאתים). דף נח עמוד ב * הגמרא (רבי אמי) מביאה הוכחה שלישית (שנשארה למסקנה) שאין הגידולים נמשכים אחר העיקר אלא אדרבה מבטלים אותו. * ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כעשר ליטרין - חייבת במעשר ובשביעית, ומעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון.
דף נט עמוד א * סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין – כל התערובת תירקב. * כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עליה - ולכן מצוה להישאל על הקונמות (ולכן נחשבים הם כדבר שיש לו מתירין). * רב חסדא לא קיבל את דברי רבה בשם רבי יוחנן שאמר שליטרא בצלים שתיקנה וזרעה והתווספו בה בצלים הרבה מתעשרת לפי כולה (גם הגידולים וגם העיקר). דף נט עמוד ב * לדעת רשב"ג: אין העיקר בטל לגידולים, אך לא קשה מכך על רבי יוחנן כי לדעת רשב"ג אין העיקר בטל אלא רק באופן שלא טרח לעשות מעשה בעיקר כדי לבטלו. * ליטרא מעשר של טבל שזרעה, מכיוון שהיא של איסור אינה בטלה בגידוליה הפטורים משום שביעית.
דף ס עמוד א * לדעת רבי ינאי: גידולי גידולין של בצל של תרומה, ורבו אותן גידולין על עיקרו - מותר. * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בנדרים שיש בהם ביטויים של הגבלת זמן. * האומר: "קונם יין שאני טועם היום" - אינו אסור אלא עד שתחשך, ולדעת רבי ירמיה: לכשתחשך צריך שאלה לחכם (מגזירת חכמים). * האומר "קונם יין שאני טועם יום אחד" - אסור מיום ליום (עשרים וארבע שעות מרגע הנדר). דף ס עמוד ב * היום הראשון של ראש חודש (כאשר יש שני ימים של ראש חודש) שהוא היום השלושים של החודש הקודם - מכונה בלשון בני אדם "ראש חודש" ומשויך לחודש הבא. * האומר: "קונם יין שאני טועם יום" - הגמרא מתלבטת האם נחשב כמי שאומר "היום" או כמי שאומר "יום אחד".
דף סא עמוד א * האומר: "קונם יין שאני טועם יובל" - הגמרא מתלבטת האם נאסר גם בשנת החמישים או לא. * רבי יהודה וחכמים נחלקו האם שנת היובל עולה למנין שנות השמיטה או לא. דף סא עמוד ב * למסקנת הסוגיה: כל שזמנו קבוע ואמר "עד לפני (אותו דבר)" – לדעת רבי מאיר: אסור עד שיצא, ולדעת רבי יוסי: אסור רק עד שיגיע (ההיפך מגרסת המשנה שלנו). * הנודר עד הקציר/הבציר/המסיק - אינו אסור אלא עד שיגיע (כי כל דבר שאין זמנו קבוע, בין אמר "עד שיהא" בין אמר "עד שיגיע", אינו אסור אלא עד שיגיע). * הנודר מפירות הקיץ - אין אסור אלא בתאנים, ולדעת רשב"ג: ענבים בכלל תאנים.
דף סב עמוד א * כאשר הוקפלו רוב המקצועות (הסכינים שחותכים בהם תאנים) - התאנים שנשארו מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות. * כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם. * רבי טרפון עשיר גדול היה. * לא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה - אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא. * עשה דברים לשם פעלם (לשם שמים), ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו. * מותר לאדם להודיע שהוא תלמיד חכם במקום שאין מכירים אותו (כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו ויענשו - רא"ש). * מה כהן נוטל בראש, אף תלמיד חכם נוטל בראש. דף סב עמוד ב * "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה - לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. * מותר לתלמיד חכם לומר שאינו נותן מיסים. * הכל לפי מקום נדרו, ולכן לדוגמה: הנודר עד הקיץ כשהוא נמצא בגליל ואח"כ ירד לעמקים, אע"פ שהגיע הקיץ בעמקים אסור עד שיגיע הקיץ בגליל.
דף סג עמוד א * יש שלוש דעות בתנאים מתי זמנה של רביעה ראשונה שנייה ושלישית. * בזמן של רביעה ראשונה מתחילים להתפלל על הגשמים, בזמן של רביעה שלישית גוזרים תענית אם לא ירדו עדיין גשמים, והנודר "עד הגשמים" אסור עד זמן רביעה שנייה (לפי הביאור המיוחס לרש"י). * לדעת רבי יוסי: אין היחידים מתענים על הגשמים עד שיגיע ראש חודש כסליו ולא ירדו גשמים. * לדעת רבי מאיר: בשנה מעוברת - אדר הראשון כותב אדר הראשון, אדר שני כותב אדר סתם, ורבי יהודה סובר להיפך. דף סג עמוד ב * מי שנדר דבר מה עד ראש חודש אדר והיתה השנה מעוברת - אם לא ידע בשעת נדרו שהשנה מעוברת נאסר עד ראש חודש אדר הראשון, ואם ידע בשעת נדרו שהשנה מעוברת נאסר עד ראש חודש אדר השני. * האומר "קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח" - לא נתכוון זה אלא עד ליל פסח, עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. * האומר "קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום" - אינו אסור אלא עד לילי צום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. * המשנה ממשיכה לעסוק בבירור כוונתו של הנודר בנדרים שונים.
