דף מז עמוד א * האומר לחברו "קונם לבית זה שאתה נכנס" ולאחר מכן מת או שמכרו לאחר - אסור, מכיוון שאדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו. * האומר "קונם פירות האלו עלי / קונם הן על פי / קונם הן לפי" - אסור אף בחילופיהן ובגידוליהן. דף מז עמוד ב * הגמרא ניסתה פעמיים לפשוט לקולא את שאלת רמי בר חמא (מהעמוד הקודם) "אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן", אך דחתה ניסיונות אלו. * המקדש אשה בפירות עורלה - אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן - הרי זו מקודשת.
דף מח עמוד א * המשנה הראשונה בעמוד מבארת מה דינם של דברים השייכים לרבים, האם המודר מהיחיד מותר להשתמש בהם או לא. * אנשי גליל קנטרנין היו והיו נודרין הנאה זה מזה (ונגרם מכך מכשול שהיו עוברים על איסור נדר ע"י שהיו משתמשים בדברים של העיר) - עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא. * מ"מעשה בית חורון" לומדים שאם המדיר אינו מתכוון באמת להקנות לאדם אחר אסור המודר ליהנות מכך. * אמרו חכמים: כל מתנה שאינה מתנה גמורה עד כדי כך שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת - אינה מתנה. דף מח עמוד ב * מעשה באחד שהיה לו בן שהיה גונב אניצי פשתן, ואסר האב בנדר על בנו שלא יהנה מנכסיו, אך אמר שבן זה יקנה חלק בנכסיו עם שאר בניו כדי שאם יוולד לו בן תלמיד חכם יוכל הנכד לזכות בחלק מהירושה - ונחלקו האמוראים אם הקנאה כזו, שאינה אלא על מנת שהמקבל יקנה לאדם אחר, חלה או לא (והגמרא ניסתה להוכיח מהמשנה שבעמוד הקודם שלא). * לדעת רבי אליעזר: אפילו דבר שבני אדם רגילים לוותר זה לזה ואינם מקפידים עליו, אסור למודר הנאה ליהנות בדבר זה מן המדיר.
דף מט עמוד א * פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מלמד שמי שנדר לאסור עליו מאכל מסוים, הרי הוא מותר בכל המאכלים האחרים שאינם כלולים בשם אותו המאכל לפי לשון בני אדם. * במקומו של התנא של משנתנו - לצלי קוראים צלי ולמבושל קוראים מבושל, ולכן הנודר מן המבושל מותר בצלי, אך במקומו של רבי יאשיה - אפילו לצלי היו קוראים מבושל, ולכן הנודר מן המבושל אסור בצלי. * התנא של המשנה קורא "תבשיל" לכל דבר הנאכל עם פת, ולכן הנודר מן התבשיל מותר לו לאכול תבשיל עבה, כי אינו נאכל עם פת ואינו נקרא "תבשיל". * תוכו של דלעת יפה לאכול עם התרדין, ותוכן של זרעוני פשתן יפים לאוכלן בכותח. דף מט עמוד ב * הגמרא מביאה פרטים שונים בנוגע לאכילת דייסה. * לא תרוק רוק בפני רבך, אבל אם אכלת דלעת ודייסה ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנת נפשות שהן קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר. * הגמרא מביאה שלושה סיפורים בענין הארת פניו של רבי יהודה. * גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה - ולכן רבי יהודה היה נוטל על כתפו קנקן (ורבי שמעון סל) ומוליכו עמו לבית המדרש כדי לשבת עליו. * הגמרא מביאה שני סיפורים המתארים את גודל עניותו של רבי יהודה.
דף נ עמוד א * מובא הסיפור המפורסם על נישואי רבי עקיבא ובתו של כלבא שבוע, ועל כך שהיו עניים מאוד, ועל כך שרבי עקיבא הלך ללמוד זמן רב מחוץ לביתו (שתים עשרה שנים ומיד לאחריהן שתים עשרה שנים נוספות). * רבי עקיבא אמר לחכמים שדחו את אשתו שבאה לקבל את פניו: "הניחו לה, שלי ושלכם שלה הוא". * הגמרא מתארת שישה דברים שמהם נהיה רבי עקיבא עשיר. דף נ עמוד ב * בת קיסר אמרה לרבי יהושע בן חנניה: "תורה מפוארה בכלי מכוער", והוא השיב לה שהתורה מתקיימת דוקא במי שדעתו שפלה, כמו יין שנשמר טוב בכלי חרס ולא בכלי כסף וזהב. * הגמרא מבארת מה זה "ביצה טורמיטא" ומה זה "כלופסין". * אמר רבי: אבותינו אמרו "נשינו טובה" (=שראוה כבר אלא שעכשיו שכחוה), אנו אפילו בעינינו לא ראינו (לא ראינו מעולם טובה).
דף נא עמוד א * בר קפרא ביאר את הנוטריקון של המילים: תועבה, תבל, זימה. * בן אלעשה היה חתנו של רבי והיה עשיר גדול, ולא יכל לסבול את הזלזול שנהג בר קפרא ברבי בחתונת בנו של רבי, ויצא עם אשתו מהחתונה. * בן אלעשה נתן ממון גדול לספר כדי שיספר אותו כתגלחת של כהן גדול. * במשנה ובברייתא מבואר מה הדין כאשר נדר: ממעשה קדרה / מן היורד לקדרה / מן היורד לאלפס / מן הנעשה בקדרה / מן הנעשה באלפס / מן היורד לתנור / מכל מעשה תנור. דף נא עמוד ב * במשניות מבואר מה הדין כאשר נדר: מן הכבוש / מן השלוק / מן הצלי / מן המליח. * במשניות מבואר מה הדין כאשר נדר ואמר: כבוש / שלוק / צלי / מליח שאני טועם. * הגמרא מסתפקת מה הדין כאשר אמר: קונם דכביש / דשליק / דצלי / דמליח עלי. * בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ודרך בני אדם להשתמש בלשון "דג" לדגים גדולים, ובלשון "דגה" לדגים קטנים (בניגוד ללשון התורה).
דף נב עמוד א * הנודר מן הבשר - מותר ברוטב ובקיפה, ורבי יהודה אוסר. * הנודר מדבר מסוים ונתערב באחר - אם יש בו בנותן טעם אסור. * הנודר מן היין - מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, אמר "קונם יין זה שאני טועם" ונפל לתבשיל - אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. דף נב עמוד ב * לדעת חכמים: הנודר מן ה'חלב' מותר ב'קום' (מים היוצאים מן החלב) כי במקומם לא קראו ל'קום' 'חלב', אך רבי יוסי חולק, כי במקומו קראו ל'קום' 'קומא דחלבא'. * הנודר מן הענבים - מותר ביין, מן הזיתים - מותר בשמן. * אמר "קונם זיתים וענבים אלו עלי" - אסור בהם ובמשקה היוצא מהם (למסקנת הגמרא). * אמר "קונם זיתים וענבים שאיני טועם" - הגמרא מתלבטת אם אסור במשקה היוצא מהם.
דף נג עמוד א * לדעת רבי שמעון בן אלעזר: כל שדרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול - נדר בו אסור אף ביוצא ממנו, נדר מיוצא ממנו אסור אף בו. * למסקנת הגמרא: כל שאין דרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול - לדעת ת"ק: אסור בו ומותר ביוצא ממנו, לדעת רבי יהודה בן בתירא: אסור גם ביוצא ממנו, ולדעת חכמים: אסור רק ביוצא ממנו. * המשנה מפרטת (וביתר הרחבה הברייתא) מה דין הנודר: מן היין / מן השמן / מן הדבש / מן החומץ / מן הכרישין / מן הירק. דף נג עמוד ב * יש מחלוקת תנאים אם מותר להביא לארץ ירק מחו"ל (מחשש שמא יש בהן מעפר חו"ל וטמא משום ספק מת), ולכן הנודר בשנת השמיטה שלא ליהנות מן הירק ישנה מחלוקת אם מותר בירקות גינה. * המשנה מפרטת מה דין הנודר: מן הכרוב / מן האיספרגוס / מן הגריסין / מן המקפה / מן השום / מן העדשים / מן האשישים. * בברייתא מפורט מה דין האומר: חטה שאני טועם / חטים שאני טועם / חטה חטין שאני טועם.
דף נד עמוד א * במשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, נאמר: "הנודר מן הירק מותר בדלועין ורבי עקיבא אוסר" - שורש המחלוקת שלהם הוא מה הדין כאשר השליח צריך לחזור ולהימלך במשלח אם להביאו, האם זה נחשב בכלל המין שאמר לו המשלח. * רבי עקיבא מודה שבמקרה הנ"ל אינו לוקה. * בדיני מעילה: השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - שליח מעל. דף נד עמוד ב * הנודר מן הבשר - יש מחלוקת תנאים אם מותר בראש וברגליים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות. * הגמרא מבררת מי הוא התנא שחולק על רבי עקיבא במשנה, ומסיקה שזה רבן שמעון בן גמליאל. * הקיז דם - לא יאכל: חלב, גבינה, ביצים, שחליים, עופות, בשר מליח. * אכילת דגים מרפאת את העיניים בסוף החולי של העיניים, אך בתחילת החולי של העיניים היא מזיקה לעיניים.
דף נה עמוד א * רבי מאיר וחכמים נחלקו במה אסור מי שנדר מן הדגן, אך לדעת כולם מי שנדר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת מיני דגן. * "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה..." - כיוון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו, ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו. דף נה עמוד ב * בברייתא מבואר דין הנודר: מפירות השנה / מגידולי שנה / מפירות הארץ / גידולי קרקע עלי. * כמהין ופטריות - גדלים מלחלוחית הארץ, ולכן לעניין נדרים נחשבים בכלל גידולי קרקע, אך יונקים מהאוויר ולא מהארץ, ולכן אין מברכים עליהם בורא פרי האדמה. * במשנה ובברייתא מבואר דין הנודר: מן הכסות / קונם צמר עולה עלי / הפשתן עולה עלי.
דף נו עמוד א * הנודר מן הבית - לדעת רבי מאיר: מותר בעלייה, וחכמים חולקים. * בברייתא מובא שנגע צרעת שנראה בעלייה הבית טמא, ונחלקו האמוראים אם זה רק כדעת רבי מאיר או אף כדעת חכמים. * הנודר מן המיטה - לדעת רבי מאיר: מותר בדרגש, וחכמים חולקים. * עולא מבאר ש'דרגש' זה מיטה שעורכים אותה למזל ואין שום אדם ישן עליה ('ערסא דגדא'), והגמרא מקשה על דבריו. דף נו עמוד ב * רב תחליפא בר מערבא מבאר ש'דרגש' זה מיטה שהמצע שלה עשוי מעור ('ערסא דצלא'). * הנודר מן העיר מותר לו להיכנס לתחומה של עיר ואסור לו להיכנס לעיבורה של עיר (והגמרא לומדת זאת מפסוקים), אבל הנודר מן הבית אסור לו להיכנס מן האגף ולפנים.
דף נז עמוד א * המשנה (המתחילה בתחילת העמוד ומסתיימת בתחילת העמוד הבא) ממשיכה בביאור משמעות של כמה מלשונות הנדרים. * האומר: קונם פירות האלו עלי / קונם הן על פי / קונם הן לפי - אסור בחילופיהן ובגידוליהן, אך אם אמר: שאני אוכל ושאני טועם - מותר בחילופיהן ובגידוליהן (אם מדובר בדבר שזרעו כלה). דף נז עמוד ב * בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו - הגמרא מתלבטת אם אותם גידולי היתר מבטלים את האיסור או לא. * בנוגע להתלבטות זו - רבי יצחק נפחא פשט להיתר (בהסתמך על מקור אחד), רבי ירמיה/רבי זריקא פשט לאיסור (בהסתמך על שני מקורות), רבי אמי בתחילה לא ידע אך לבסוף ניסה למצוא מקור נוסף להיתר.
דף נח עמוד א * הגמרא (רבי אמי) מנסה בעמוד זה להביא שתי הוכחות לפשוט את התלבטות הגמרא מהעמוד הקודם (בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו, אותן גידולי היתר מבטלים את האיסור או לא?) - ודוחה את שתי ההוכחות. * כל דבר שיש לו מתירין (כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש) לא נתנו בו חכמים שיעור לביטולו בתערובת ותערובת שלו אפילו באלף לא מתבטלת, וכל דבר שאין לו מתירין (כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם) נתנו בו חכמים שיעור לביטולו בתערובת (במאה או במאתים). דף נח עמוד ב * הגמרא (רבי אמי) מביאה הוכחה שלישית (שנשארה למסקנה) שאין הגידולים נמשכים אחר העיקר אלא אדרבה מבטלים אותו. * ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כעשר ליטרין - חייבת במעשר ובשביעית, ומעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון.
