דף מ עמוד א * כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים. * כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה. * כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם. * אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. * הקב''ה זן את החולה. * השכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה. דף מ עמוד ב * אביו של שמואל בנה מקוואות לבנותיו בימי ניסן, כדי לטבול בהם, כי לא ניתן לטבול בנהר כי יש לחשוש שמא מתרבים מי הגשמים על מי הנהר (ואין מי גשמים מטהרים בזוחלין אלא כשהם עומדים). * אביו של שמואל היה עושה לבנותיו מחצלאות, כדי להניחם בתוך הנהר תחת רגליהן בשעת הטבילה, כדי שלא ידבק ברגליהן הטיט שבנהר ויחצוץ בטבילתן.
דף מא עמוד א * אין עני אלא בדעה. * מי שיש בו דעת כמי שיש בו הכל. * אין החולה עומד מחוליו עד שמוחלים לו על כל עוונותיו. * רב יוסף נחלש ושכח את לימודו, ותלמידו אביי הזכיר לו בהזדמנויות שונות דברים שלימד אותם לפני כן. * גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה. * כיוון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלים בו. * לדעת רבי אליעזר: אין מבקרים לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא מחושי הראש. דף מא עמוד ב * המדיר את חברו ליהנות ממנו - מותר לו לרפא את גופו אך לא את בהמתו. * במשנה ובברייתא בעמוד זה מובאים חילוקי דינים נוספים בנוגע למודר הנאה מחברו (בנוגע ל: מרחץ משותף, שינה משותפת, הסבה על המיטה, אכילה משותפת). * אם נשכרו המדיר והמודר אצל בעל הבית לחפירת קרקע - אסור למודר לחפור קרוב למדיר, ונחלקו רבי מאיר וחכמים אם מותר למודר לחפור בריחוק מקום מהמדיר.
דף מב עמוד א * המשנה עוסקת במדיר את חברו שלא יהנה/יאכל ממנו, אם מותר לו ליהנות משדהו ומפירותיו בשביעית. * הגמרא מעלה אפשרות שרב ושמואל נחלקו על רבי יוחנן וריש לקיש אם אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו, אך דוחה אפשרות זו. * האומר לבנו "קונם שאתה נהנה לי" - אם מת, יירשנו; האומר לבנו "קונם שאתה נהנה לי בחיי ובמותי" - אם מת, לא יירשנו. דף מב עמוד ב * למסקנת הגמרא: הכל מודים שאדם יכול לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, וזה כאשר אומר 'נכסים אלו', אך לא אם אומר 'נכסי'. * לדעת רבי שמעון בן אליקים [החולק על עולא] אסור למודר הנאה מחברו להיכנס בשביעית לשדה של חברו לצורך לקיטת הפירות (גזירה שמא ישתהה שם לעמוד שלא לצורך לאחר שיסיים ללקוט את הפירות ונמצא שנהנה מקרקע המדיר באיסור).
דף מג עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר ש"המודר הנאה מחברו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו" - לדעת רבי יוסי ברבי חנינא: מדובר ששניהם נדרו הנאה זה מזה, ולדעת אביי: רק אחד מהם נדר (כפשט לשון המשנה) והטעם שאסור לשאול זה גזירה משום להשאיל. * המשנה בעמוד זה ממשיכה לעסוק בדיני המודר הנאה מחברו. * היו מהלכים בדרך ואין לאחד מהם מה לאכול אך הוא אסור בהנאה מחברו - לדעת ת"ק: יניח חברו אוכל על הסלע ויאמר "הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ" והלה נוטל ואוכל, לדעת רבי יוסי: פתרון זה אסור, והגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי עד סוף העמוד הבא. דף מג עמוד ב * שכיב מרע שכתב את כל נכסיו לשני אנשים, מקצתן לראשון וכולן לשני, והבריא - ראשון בלבד קנה. * המפקיר את שדהו - עד שלושה ימים לאחר הפקרתו יכול לחזור בו.
דף מד עמוד א * אמר "תהא שדה זו מופקרת ליום אחד / לשבת אחת / לחודש אחד / לשנה אחת / לשבוע אחת": עד שלא זכה בה, בין הוא בין אחר - יכול לחזור בו, משזכה בה, בין הוא בין אחר - אין יכול לחזור בו. * בברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) יש לכאורה סתירה בין הרישא לסיפא, והגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה (עולא וריש לקיש). דף מד עמוד ב * אסור לעשר מן הפטור על החייב או מן החייב על הפטור. * הגמרא מקשה מברייתא על תירוצו של ריש לקיש, ומתרצת. * המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר (כדין הפקר).
דף מה עמוד א * לדעת רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל המפקיר בפני שלושה - ההפקר חל, בפני שנים - ההפקר לא חל. * לדעת רבי יהושע בן לוי: מדין תורה אפילו הפקיר בפני אחד - ההפקר חל ("ומה טעם אמרו בשלשה? כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין"). דף מה עמוד ב * פרק חמישי, המתחיל בתחילת העמוד, ממשיך לדון בדיני מודר הנאה מחברו. * השותפים שנדרו הנאה זה מזה - לדעת ת"ק: אסורים להיכנס לחצר של שניהם, לדעת רבי אליעזר בן יעקב: מותרים.
דף מו עמוד א * המשנה מבארת מה יהיה הדין במקרים הבאים: שותפים שנדרו הנאה זה מזה / כאשר היה רק אחד מהשותפים מודר הנאה מחברו / כאשר אדם מן השוק היה מודר הנאה מאחד מהשותפים / חפצים השייכים למדיר אלא שהם מושכרים לאדם אחר האם מותר המודר להנות מהם. * למסקנת הגמרא: מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב שבמשנה היא לא כאשר "הדירו זה את זה" אלא רק ב"נדרו" (=שכל אחד אסר על עצמו הנאת חברו). דף מו עמוד ב * לדעת רב יוסף בשם זעירי (למסקנה): מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב (שבמשנה בעמוד הקודם) היא בחצר שאין בה כדי חלוקה, אבל בחצר שיש בה כדי חלוקה לדעת כולם אסור. * רב הונא ורבי אלעזר פסקו כרבי אליעזר בן יעקב (ששותפים המודרים הנאה זה מזה מותרים להיכנס לחצר המשותפת לשניהם). * האמוראים נחלקו מהו השיעור של "תפיסת יד" המוזכרת במשנה שבעמוד הקודם.
דף מז עמוד א * האומר לחברו "קונם לבית זה שאתה נכנס" ולאחר מכן מת או שמכרו לאחר - אסור, מכיוון שאדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו. * האומר "קונם פירות האלו עלי / קונם הן על פי / קונם הן לפי" - אסור אף בחילופיהן ובגידוליהן. דף מז עמוד ב * הגמרא ניסתה פעמיים לפשוט לקולא את שאלת רמי בר חמא (מהעמוד הקודם) "אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן", אך דחתה ניסיונות אלו. * המקדש אשה בפירות עורלה - אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן - הרי זו מקודשת.
דף מח עמוד א * המשנה הראשונה בעמוד מבארת מה דינם של דברים השייכים לרבים, האם המודר מהיחיד מותר להשתמש בהם או לא. * אנשי גליל קנטרנין היו והיו נודרין הנאה זה מזה (ונגרם מכך מכשול שהיו עוברים על איסור נדר ע"י שהיו משתמשים בדברים של העיר) - עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא. * מ"מעשה בית חורון" לומדים שאם המדיר אינו מתכוון באמת להקנות לאדם אחר אסור המודר ליהנות מכך. * אמרו חכמים: כל מתנה שאינה מתנה גמורה עד כדי כך שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת - אינה מתנה. דף מח עמוד ב * מעשה באחד שהיה לו בן שהיה גונב אניצי פשתן, ואסר האב בנדר על בנו שלא יהנה מנכסיו, אך אמר שבן זה יקנה חלק בנכסיו עם שאר בניו כדי שאם יוולד לו בן תלמיד חכם יוכל הנכד לזכות בחלק מהירושה - ונחלקו האמוראים אם הקנאה כזו, שאינה אלא על מנת שהמקבל יקנה לאדם אחר, חלה או לא (והגמרא ניסתה להוכיח מהמשנה שבעמוד הקודם שלא). * לדעת רבי אליעזר: אפילו דבר שבני אדם רגילים לוותר זה לזה ואינם מקפידים עליו, אסור למודר הנאה ליהנות בדבר זה מן המדיר.
דף מט עמוד א * פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מלמד שמי שנדר לאסור עליו מאכל מסוים, הרי הוא מותר בכל המאכלים האחרים שאינם כלולים בשם אותו המאכל לפי לשון בני אדם. * במקומו של התנא של משנתנו - לצלי קוראים צלי ולמבושל קוראים מבושל, ולכן הנודר מן המבושל מותר בצלי, אך במקומו של רבי יאשיה - אפילו לצלי היו קוראים מבושל, ולכן הנודר מן המבושל אסור בצלי. * התנא של המשנה קורא "תבשיל" לכל דבר הנאכל עם פת, ולכן הנודר מן התבשיל מותר לו לאכול תבשיל עבה, כי אינו נאכל עם פת ואינו נקרא "תבשיל". * תוכו של דלעת יפה לאכול עם התרדין, ותוכן של זרעוני פשתן יפים לאוכלן בכותח. דף מט עמוד ב * הגמרא מביאה פרטים שונים בנוגע לאכילת דייסה. * לא תרוק רוק בפני רבך, אבל אם אכלת דלעת ודייסה ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנת נפשות שהן קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר. * הגמרא מביאה שלושה סיפורים בענין הארת פניו של רבי יהודה. * גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה - ולכן רבי יהודה היה נוטל על כתפו קנקן (ורבי שמעון סל) ומוליכו עמו לבית המדרש כדי לשבת עליו. * הגמרא מביאה שני סיפורים המתארים את גודל עניותו של רבי יהודה.
דף נ עמוד א * מובא הסיפור המפורסם על נישואי רבי עקיבא ובתו של כלבא שבוע, ועל כך שהיו עניים מאוד, ועל כך שרבי עקיבא הלך ללמוד זמן רב מחוץ לביתו (שתים עשרה שנים ומיד לאחריהן שתים עשרה שנים נוספות). * רבי עקיבא אמר לחכמים שדחו את אשתו שבאה לקבל את פניו: "הניחו לה, שלי ושלכם שלה הוא". * הגמרא מתארת שישה דברים שמהם נהיה רבי עקיבא עשיר. דף נ עמוד ב * בת קיסר אמרה לרבי יהושע בן חנניה: "תורה מפוארה בכלי מכוער", והוא השיב לה שהתורה מתקיימת דוקא במי שדעתו שפלה, כמו יין שנשמר טוב בכלי חרס ולא בכלי כסף וזהב. * הגמרא מבארת מה זה "ביצה טורמיטא" ומה זה "כלופסין". * אמר רבי: אבותינו אמרו "נשינו טובה" (=שראוה כבר אלא שעכשיו שכחוה), אנו אפילו בעינינו לא ראינו (לא ראינו מעולם טובה).
דף נא עמוד א * בר קפרא ביאר את הנוטריקון של המילים: תועבה, תבל, זימה. * בן אלעשה היה חתנו של רבי והיה עשיר גדול, ולא יכל לסבול את הזלזול שנהג בר קפרא ברבי בחתונת בנו של רבי, ויצא עם אשתו מהחתונה. * בן אלעשה נתן ממון גדול לספר כדי שיספר אותו כתגלחת של כהן גדול. * במשנה ובברייתא מבואר מה הדין כאשר נדר: ממעשה קדרה / מן היורד לקדרה / מן היורד לאלפס / מן הנעשה בקדרה / מן הנעשה באלפס / מן היורד לתנור / מכל מעשה תנור. דף נא עמוד ב * במשניות מבואר מה הדין כאשר נדר: מן הכבוש / מן השלוק / מן הצלי / מן המליח. * במשניות מבואר מה הדין כאשר נדר ואמר: כבוש / שלוק / צלי / מליח שאני טועם. * הגמרא מסתפקת מה הדין כאשר אמר: קונם דכביש / דשליק / דצלי / דמליח עלי. * בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ודרך בני אדם להשתמש בלשון "דג" לדגים גדולים, ובלשון "דגה" לדגים קטנים (בניגוד ללשון התורה).
