דף כה עמוד א * הגמרא מבררת האם אדם שנשבע יכול לטעון שהוא נשבע כפי מחשבתו ולא כפי שאנו מבינים את דבריו. * שקולה מצות ציצית כנגד כל מצוות שבתורה. * חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כאילו מודה בתורה כולה. * המוכר קורת בית הבד לחברו - המקח חל רק אם יש בקעים וחריצים בקורה. דף כה עמוד ב * בתחילת הפרק שנינו שנדרי שגגות מותרים, והמשנה אצלנו מפרטת דוגמאות לנדרי שגגות. * בברייתא מובא שגם שבועות שגגות מותרות. * בנוגע למחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה - לדעת רבה: כולם מסכימים שכולם אסורים במקרה שאמר "אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא", ונחלקו במקרה שאמר "אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר".
דף כו עמוד א * בנוגע למחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה - לדעת רבא: כולם מסכימים שכולם מותרים במקרה שאמר "אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר", ונחלקו במקרה שאמר "אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא". * כיצד אמר רבי עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו? - "קונם שאיני נהנה לכולכם": הותר אחד מהם הותרו כולם, "שאיני נהנה לא לזה ולזה": הותר הראשון הותרו כולם, הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורים. דף כו עמוד ב * הגמרא מקשה שלוש קושיות על שיטת רבא (אחד בעמוד א, אחד בעמוד ב, ואחד בעמוד הבא), ומתרצת. * הבצל - רע ללב, בצל כופרי - יפה ללב.
דף כז עמוד א * נדר מחמישה בני אדם כאחד - הותר לאחד מהם הותרו כולם, חוץ מאחד מהם - הוא מותר והם אסורים. * בתחילת הפרק שנינו שנדרי אונסין מותרים, והמשנה בעמוד זה מפרטת דוגמאות לנדרי אונסין. * אדם שהתפיס שטר שבו רשומות זכויותיו לבית דין, ואמר לדיינים שאם לא יגיע תוך זמן מסוים יתבטלו זכויותיו, ולבסוף נאנס ולא הגיע - נחלקו האמוראים מה הדין. דף כז עמוד ב * יתכן שיש לחלק בין אונס מצוי לאונס שאינו מצוי, ובאונס מצוי לא מועילה לדעת כולם טענת אונס. * מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר "אם אין אני נותן לו מכאן עד ל' יום תן לו שטרו", והגיע זמן ולא נתן - לדעת רבי יוסי: יתן (וכך פסק רב), ולדעת רבי יהודה: לא יתן. * הגמרא פוסקת ש"אסמכתא קניא" כאשר מתקיימים שלושה תנאים: שלא נעשה באונס, שעשו קנין, כשנעשה בבית דין חשוב.
דף כח עמוד א * דינא דמלכותא דינא, אך לדעת שמואל מותר להתחמק ממוכס שאין לו קצבה (שנוטל כל מה שרוצה) ולדעת דבי רבי ינאי מותר להתחמק ממוכס העומד מאליו (ולא מטעם המלכות). * דברים שבלב אינם דברים, אך במקום שהאנס מכריחו לנדור החשיבו את מה שבליבו שהוא מפרש בזה את דיבורו. * לפי דעת רב אשי נחלקו בית שמאי ובית הלל אם חכם רשאי להתיר שבועה. דף כח עמוד ב * המשנה נקטה ברישא "יש להם פדיון" (ולא "קדושות ואין קדושות", לפי ביאור המפרש) - בגלל הסיפא של המשנה (ששם ההכרח הוא לנקוט "אין להם פדיון"). * האומר "הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו" - לדעת בר פדא: לאחר שקצצן פודן פעם אחת ודיו, ולדעת עולא: לאחר שקצצן אינו צריך לפדותן (כי הקציצה עצמה מוציאה אותן לחולין).
דף כט עמוד א * אמר לאשה "היום את אשתי ולמחר אי את אשתי" - אף על פי שהתנה כך בשעת קידושין, אינה יוצאה בלא גט. * לדעת רבא: קדושת דמים פוקעת בלא כלום ללא עשיית מעשה כדי להפקיעה (אם תלה את תוקפה בזמן מסוים וכדומה), אך קדושת הגוף לא פוקעת ללא כלום וצריך מעשה כדי להפקיעה, ולדעת אביי: גם קדושת הגוף פוקעת בלא כלום ללא עשיית מעשה כדי להפקיעה. דף כט עמוד ב * הגמרא מקשה על דעת בר פדא הסובר שקדושת דמים לא פוקעת בלא כלום, ומתרצת. * האומר לאשה "התקדשי לי לאחר ל' יום" - מקודשת, ואף על פי שנתעכלו המעות (שכבר אינם קיימים בעולם). * יש מחלוקת במקרה הנ"ל במקרה שעמדה ונתקדשה למישהו אחר בתוך שלושים יום, אם מקודשת לשני או לא. * אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
דף ל עמוד א * רב הושעיא שאל מה יהיה הדין במקרה שמישהו נתן שתי פרוטות לאשה ואמר לה "באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך", האם מקודשת גם בפעם השניה או לא. * רבי יוחנן מבאר שבר פדא מודה שאם "פדאום אחרים" הדין הוא ש"אין חוזרות וקדושות". * הנודר מיורדי הים - מותר ביושבי היבשה, והנודר מיושבי היבשה - אסור מיורדי הים, שיורדי הים בכלל יושבי היבשה (שסופם לצאת מהים ליבשה). (ונחלקו האמוראים על מה מוסבת הסיפא של המשנה: "לא כאלו שהולכין מעכו ליפו אלא במי שדרכו לפרש"). דף ל עמוד ב * הנודר "מרואי החמה" - אסור אף בסומין, שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותן (ומותר בדגים ובעוברים), אך אם נדר "מן הרואין" - מותר בסומין. * הנודר "משחורי הראש" - אסור בקרחין ובעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים, אך אם נדר "מבעלי שיער" - מותר בקרחין. * נחלקו התנאים מה הדין כאשר נדר "מן הילודים" ומה הדין כאשר נדר "מן הנולדים".
דף לא עמוד א * המשניות בעמוד זה מפרטות מה יהיה הדין (במי נאסר ובמי לא) כאשר נדר: משובתי שבת, מאוכלי שום, מעולי ירושלים, לבני נח, לזרע אברהם, לישראל. * עם ישראל לא נקראים בני נח אלא בני אברהם. * לדעת שמואל: הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו - חייב (ומבואר בעמוד הבא שמדובר ב"זבינא חריפא" - בסחורה שיש עליה קופצים). דף לא עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של שמואל. * עובדי כוכבים נקראים ערלים (גם אם מלו), ולכן הנודר מערלים אסור בהם. * מאוסה היא הערלה, שנתגנו בה רשעים, שנאמר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים". * גדולה מילה - שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות / שדוחה את השבת החמורה / שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלוא שעה / שדוחה את הנגעים / שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל / שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו / שכל זכויות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה. * נחלקו התנאים אם משה רבינו נתרשל מן המילה.
דף לב עמוד א * גדולה מילה - שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה. * גדולה מילה - ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה. * גדולה מילה - שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ (ולדעת רבי אליעזר: גדולה תורה - שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ). * אין מזל לישראל. * כל הנוהג עצמו בתמימות - הקב"ה מתמים עמו / שעה עומדת לו (עולה לגדולה). * מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים? - מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים / מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה / שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה. * בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו. דף לב עמוד ב * בתחילת העמוד מובאות שלוש מימרות של רמי בר אבא. * גימטריה של המילה "השטן" זה 364 (וביאר הר"ן שימות החמה הם שלוש מאות שישים וחמישה יום, ואם כן יש יום אחד שאין לשטן רשות להשטין וזה ביום כיפור). * ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם (בן נח), אך כיוון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם. * במשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, נאמר שאין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש. (ומשנה זו היא כדעת רבי אליעזר, הסובר שאפילו ויתור אסור במודר הנאה).
דף לג עמוד א * שק להביא פירות וחמור להביא עליו פירות - נחשב להנאה המביאה לידי מאכל, ולכן אסור למודר מאכל מחברו לקבל זאת ממנו. * המודר הנאה מחברו - מותר לו לשקול לו את שקלו ולפרוע את חובו ולהחזיר לו את אבדתו (ובמקום שנוטלים על כך שכר, תיפול הנאה להקדש). דף לג עמוד ב * "המודר הנאה מחברו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו" - מובאת מחלוקת בגמרא האם המשנה היא כדעת חנן בלבד או אף כדעת חכמים. * "המודר הנאה מחברו... מחזיר לו את אבדתו" - נחלקו האמוראים אם מדובר כאשר נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה או אף כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר.
דף לד עמוד א * "המודר הנאה מחבירו... מחזיר לו את אבדתו" - בלישנא השניה המובאת בעמוד זה, נחלקו האמוראים אם מדובר רק כאשר נכסי בעל האבדה אסורים על המחזיר, או אף כשנכסי מחזיר אסורים על בעל האבדה. * הגמרא הקשתה מהמשנה (שבדף הקודם) על הדעה הראשונה (בלישנא השניה), ונשארה בקושיה. דף לד עמוד ב * היתה לפניו ככר של הפקר ואמר "ככר זו הקדש" - נטלה לאוכלה, מעל לפי כולה; נטלה להורישה לבניו, מעל לפי טובת הנאה שבה. * לדעת רבא: אם אמר לחברו "ככרי תיאסר עליך" ואחר כך נתן לו אותה במתנה - אסור (אפילו שיצאה מרשות המדיר).
דף לה עמוד א * לדעת רבא: אם אמר לחברו "ככרי תיאסר עליך" - אסור למודר ליהנות מהככר כשקיבלה במתנה ישירות מהמדיר; אך אם המדיר נתנה לאדם אחר והוא נתנה למודר, מותר המודר ליהנות ממנה. * יש מחלוקת תנאים אם יש דין מעילה בקונמות (=נדר שנאסר בלשון קונם) או לא. האומר לחברו "ככרי עליך" ונתנה לו במתנה - מקבל המתנה מעל כאשר יוציא חפץ זה מרשותו. דף לה עמוד ב * הכהנים שמקריבים את הקורבנות בבית המקדש - הגמרא מתלבטת האם הם נחשבים שליחים שלנו (של בעלי הקרבן) או שהם נחשבים שלוחי שמים, והנפקא מינה היא לאדם שמודר הנאה מכהן (האם מותר לכהן להקריב עבורו). * כל הקורבנות צריכים דעת של הבעלים חוץ ממחוסרי כפרה שאפשר להביאם גם ללא דעת הבעלים. * לדעת רבי יהודה: אדם מחוייב להביא את כל הקורבנות שחייבת אשתו.
דף לו עמוד א * אף אם נאמר שהכהנים שמקריבים את הקורבנות בבית המקדש נחשבים שליחים שלנו (של בעלי הקרבן) ולא שלוחי שמים, מכל מקום יפסל הקורבן במחשבת פיגול שלהם (למרות שלא שלחנו אותם לכך) - כי כך גזירת הכתוב בנוגע לדין פיגול. * לדעת רבי אלעזר: הפריש חטאת חלב או קורבן פסח על חברו - לא עשה כלום. * אכל חלב והפריש קורבן ונשתטה וחזר ונשתפה - פסול (והטעם: הואיל ונדחה ידחה). דף לו עמוד ב * המפריש תרומות ומעשרות מפירות שלו על פירות של חברו - הגמרא מתלבטת אם צריך להפריש מדעתו של חברו או לא. * המפריש תרומה מפירות שלו על פירות שאינם שלו - טובת ההנאה [להחליט למי לתת ולהרוויח טובת הנאה הכרוכה בכך] שלו (כך דעת רבי יוחנן, ובניגוד לדעתו של רבי זירא).
