דף כ עמוד א
* אל תהי רגיל בנדרים - שסופך למעול אפילו בשבועות, ואל תהי רגיל אצל עם הארץ - שסופו להאכילך טבלים, אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ - שסופו להאכילך תרומה, ואל תרבה שיחה עם האשה - שסופך לבוא לידי ניאוף.
* כל הצופה בנשים - סופו בא לידי עבירה.
* סימן יפה באדם שהוא ביישן, כי הבושה מביאה לידי יראת חטא.
* כל אדם המתבייש - לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים - בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

דף כ עמוד ב
* כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו - עושה (ושלא כדעת רבי יוחנן בן דהבאי).
* "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" - מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר.
* "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי" - אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות (בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה).
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מונה ארבעה סוגי נדרים שהם מותרים.

דף כא עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק מובא שחכמים התירו נדרי זרוזין - ונחלקו האמוראים אם משנה זו היא כדעת רבי יהודה משום רבי טרפון או אף כדעת חכמים.
* היה מפציר בחברו שיאכל אצלו, ואמר לו חברו: "קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם" - מותר להיכנס לביתו ולשתות הימנו צונן, שלא נתכוון אלא לאכילה ושתיה גמורה.

דף כא עמוד ב
* צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה.
* האמוראים נחלקו אם "פותחין (להתיר נדרים) בחרטה" או לא.
* לדעת רבה בר רב הונא (וכך דעת רבי ישמעאל ברבי יוסי): ניתן להתיר נדר דוקא על ידי חרטה ברורה.

דף כב עמוד א
* מי שנודר - בית דין של מעלה מבקרין (בודקין) מעשיו.
* כל הבוטה (הנודר) - ראוי לדוקרו.
* הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו מקריב עליו קרבן.
* הנודר - אף על פי שמקיימו נקרא רשע.
* כל הכועס - כל מיני גיהנום שולטים בו, ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו.

דף כב עמוד ב
* כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו / משכח תלמודו ומוסיף טיפשות / בידוע שעוונותיו מרובים מזכויותיו.
* אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד (שערכה של ארץ ישראל הוא).
* רב נחמן פסק שפותחין בחרטה ונזקקין לא-להי ישראל (=נזקקין לכתחילה להתיר אפילו שבועה בשם).

דף כג עמוד א
* אין פותחים להתיר נדר בדבר שנולד ונתחדש רק אחרי שנדר, אך "אפיקורי" שמצערים את החכמים לא נחשבים ל"נולד" כי זה דבר מצוי.
* מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל, ובא לפני רבי יוסי, אמר לו: ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום הדרתה? אמר לו: לא, והתירו רבי יוסי.

דף כג עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב: הרוצה שיאכל אצלו חברו ומסרב בו ומדירו - נדרי זרוזין הוא (שאינם חלים).
* הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה - יעמוד בראש השנה ויאמר: "כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל", ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר (ונחלקו האמוראים בנוסח וביאור תנאי זה).
* רבא אמר שהתנא סתם בכוונה ולא ביאר את עניין התרת הנדרים בראש השנה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

דף כד עמוד א
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב הרוצה שיאכל אצלו חברו ומסרב בו ומדירו נדרי זרוזין הוא - והגמרא מביאה ארבע הוכחות לכך שחכמים חולקים עליו (ואת שלוש ההוכחות הראשונות הגמרא דוחה).
* בברייתא מובא חידוש גדול יותר, שלדעת רבי אליעזר בן יעקב אף באופן כזה שהמזמין אסר על עצמו ליהנות מהמוזמן אם לא יתארח אצלו, אף על פי כן זה נחשב לנדרי זרוזין.

דף כד עמוד ב
* רב הונא ורב אדא בר אהבה פסקו כדעתו של רבי אליעזר בן יעקב (ולא כחכמים).
* בתחילת הפרק שנינו שנדרי הבאי מותרים, והמשנה אצלנו מפרטת דוגמאות לנדרי הבאי.
* בברייתא מובא ששבועות הבאי אסורות (וגרסת הר"ן: מותרות), והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר.

דף כה עמוד א
* הגמרא מבררת האם אדם שנשבע יכול לטעון שהוא נשבע כפי מחשבתו ולא כפי שאנו מבינים את דבריו.
* שקולה מצות ציצית כנגד כל מצוות שבתורה.
* חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כאילו מודה בתורה כולה.
* המוכר קורת בית הבד לחברו - המקח חל רק אם יש בקעים וחריצים בקורה.

דף כה עמוד ב
* בתחילת הפרק שנינו שנדרי שגגות מותרים, והמשנה אצלנו מפרטת דוגמאות לנדרי שגגות.
* בברייתא מובא שגם שבועות שגגות מותרות.
* בנוגע למחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה - לדעת רבה: כולם מסכימים שכולם אסורים במקרה שאמר "אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא", ונחלקו במקרה שאמר "אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר".

דף כו עמוד א
* בנוגע למחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה - לדעת רבא: כולם מסכימים שכולם מותרים במקרה שאמר "אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר", ונחלקו במקרה שאמר "אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא".
* כיצד אמר רבי עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו? - "קונם שאיני נהנה לכולכם": הותר אחד מהם הותרו כולם, "שאיני נהנה לא לזה ולזה": הותר הראשון הותרו כולם, הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורים.

דף כו עמוד ב
* הגמרא מקשה שלוש קושיות על שיטת רבא (אחד בעמוד א, אחד בעמוד ב, ואחד בעמוד הבא), ומתרצת.
* הבצל - רע ללב, בצל כופרי - יפה ללב.

דף כז עמוד א
* נדר מחמישה בני אדם כאחד - הותר לאחד מהם הותרו כולם, חוץ מאחד מהם - הוא מותר והם אסורים.
* בתחילת הפרק שנינו שנדרי אונסין מותרים, והמשנה בעמוד זה מפרטת דוגמאות לנדרי אונסין.
* אדם שהתפיס שטר שבו רשומות זכויותיו לבית דין, ואמר לדיינים שאם לא יגיע תוך זמן מסוים יתבטלו זכויותיו, ולבסוף נאנס ולא הגיע - נחלקו האמוראים מה הדין.

דף כז עמוד ב
* יתכן שיש לחלק בין אונס מצוי לאונס שאינו מצוי, ובאונס מצוי לא מועילה לדעת כולם טענת אונס.
* מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר "אם אין אני נותן לו מכאן עד ל' יום תן לו שטרו", והגיע זמן ולא נתן - לדעת רבי יוסי: יתן (וכך פסק רב), ולדעת רבי יהודה: לא יתן.
* הגמרא פוסקת ש"אסמכתא קניא" כאשר מתקיימים שלושה תנאים: שלא נעשה באונס, שעשו קנין, כשנעשה בבית דין חשוב.

דף כח עמוד א
* דינא דמלכותא דינא, אך לדעת שמואל מותר להתחמק ממוכס שאין לו קצבה (שנוטל כל מה שרוצה) ולדעת דבי רבי ינאי מותר להתחמק ממוכס העומד מאליו (ולא מטעם המלכות).
* דברים שבלב אינם דברים, אך במקום שהאנס מכריחו לנדור החשיבו את מה שבליבו שהוא מפרש בזה את דיבורו.
* לפי דעת רב אשי נחלקו בית שמאי ובית הלל אם חכם רשאי להתיר שבועה.

דף כח עמוד ב
* המשנה נקטה ברישא "יש להם פדיון" (ולא "קדושות ואין קדושות", לפי ביאור המפרש) - בגלל הסיפא של המשנה (ששם ההכרח הוא לנקוט "אין להם פדיון").
* האומר "הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו" - לדעת בר פדא: לאחר שקצצן פודן פעם אחת ודיו, ולדעת עולא: לאחר שקצצן אינו צריך לפדותן (כי הקציצה עצמה מוציאה אותן לחולין).

דף כט עמוד א
* אמר לאשה "היום את אשתי ולמחר אי את אשתי" - אף על פי שהתנה כך בשעת קידושין, אינה יוצאה בלא גט.
* לדעת רבא: קדושת דמים פוקעת בלא כלום ללא עשיית מעשה כדי להפקיעה (אם תלה את תוקפה בזמן מסוים וכדומה), אך קדושת הגוף לא פוקעת ללא כלום וצריך מעשה כדי להפקיעה, ולדעת אביי: גם קדושת הגוף פוקעת בלא כלום ללא עשיית מעשה כדי להפקיעה.

דף כט עמוד ב
* הגמרא מקשה על דעת בר פדא הסובר שקדושת דמים לא פוקעת בלא כלום, ומתרצת.
* האומר לאשה "התקדשי לי לאחר ל' יום" - מקודשת, ואף על פי שנתעכלו המעות (שכבר אינם קיימים בעולם).
* יש מחלוקת במקרה הנ"ל במקרה שעמדה ונתקדשה למישהו אחר בתוך שלושים יום, אם מקודשת לשני או לא.
* אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.

דף ל עמוד א
* רב הושעיא שאל מה יהיה הדין במקרה שמישהו נתן שתי פרוטות לאשה ואמר לה "באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך", האם מקודשת גם בפעם השניה או לא.
* רבי יוחנן מבאר שבר פדא מודה שאם "פדאום אחרים" הדין הוא ש"אין חוזרות וקדושות".
* הנודר מיורדי הים - מותר ביושבי היבשה, והנודר מיושבי היבשה - אסור מיורדי הים, שיורדי הים בכלל יושבי היבשה (שסופם לצאת מהים ליבשה). (ונחלקו האמוראים על מה מוסבת הסיפא של המשנה: "לא כאלו שהולכין מעכו ליפו אלא במי שדרכו לפרש").

דף ל עמוד ב
* הנודר "מרואי החמה" - אסור אף בסומין, שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותן (ומותר בדגים ובעוברים), אך אם נדר "מן הרואין" - מותר בסומין.
* הנודר "משחורי הראש" - אסור בקרחין ובעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים, אך אם נדר "מבעלי שיער" - מותר בקרחין.
* נחלקו התנאים מה הדין כאשר נדר "מן הילודים" ומה הדין כאשר נדר "מן הנולדים".

דף לא עמוד א
* המשניות בעמוד זה מפרטות מה יהיה הדין (במי נאסר ובמי לא) כאשר נדר: משובתי שבת, מאוכלי שום, מעולי ירושלים, לבני נח, לזרע אברהם, לישראל.
* עם ישראל לא נקראים בני נח אלא בני אברהם.
* לדעת שמואל: הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו - חייב (ומבואר בעמוד הבא שמדובר ב"זבינא חריפא" - בסחורה שיש עליה קופצים).

דף לא עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של שמואל.
* עובדי כוכבים נקראים ערלים (גם אם מלו), ולכן הנודר מערלים אסור בהם.
* מאוסה היא הערלה, שנתגנו בה רשעים, שנאמר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים".
* גדולה מילה - שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות / שדוחה את השבת החמורה / שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלוא שעה / שדוחה את הנגעים / שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל / שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו / שכל זכויות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה.
* נחלקו התנאים אם משה רבינו נתרשל מן המילה.